כפרתי באשמה. שופט התעבורה קבע לי מועד לדיון הוכחות.
 
התייצבתי בבית המשפט בנתניה במועד שנקבע לי. גולדשטיין, רס"ר המשטרה, הגיע לאולם בלוויית פרקליטה מטעמו. כבוד השופט שלמה לויטה הקריא את כתב האשמה, שמע את טענתו של גולדשטיין נגדי ושאל אותי מה יש לי לומר להגנתי. הטקסט במלואו כבר היה מוכן בראשי לאחר ששיננתי אותו ערב קודם לכן בביתי.
 
"כבוד השופט, כשהגעתי מכיוון דרום לצומת האור ברמזור היה ירוק. התחלתי לפנות ימינה, ואז הבחנתי שהרמזור האדום להולכי רגל לא דלק. ראיתי שני הולכי רגל על שפת המדרכה מימיני מהססים אם לרדת לכביש ובלמתי מחשש לפגוע בהם. הם, כשראו שעצרתי, ירדו מהמדרכה וחצו את הכביש. לאחר שעברו, כשמכוניתי כבר הייתה בנתיב שלאחר הפנייה, התחלתי לנסוע. רס"ר המשטרה, שהגיע בג'יפ מכיוון צפון ופנה שמאלה בנתיב המקביל לנתיב נסיעתי, צפר וסימן לי לעצור לצד הדרך. לטענתו עברתי באור אדום, ולא עזרו לי טענותיי שהאור התחלף לאחר שפניתי, ושהמשכתי את נסיעתי לאחר שעצרתי להולכי הרגל כשמכוניתי כבר הייתה מעבר לצומת".
 
הפרקליטה ניסתה בברור להכשיל אותי. "באיזה מרחק היית לפני הרמזור כשהאור התחלף לאדום?"
 
"גבירתי, הרי אמרתי שהרמזור היה ירוק כשהגעתי לצומת", עניתי, אך היא המשיכה להקשות עליי וחשתי שהיא מנסה לגרום לי לסתור את דבריי.
 
 "אם היה ירוק, מדוע עצרת בפנייה, ומדוע המשכת לאחר שעצרת למרות שהאור ברמזור התחלף לאדום?"
שוב הסברתי שעצרתי לאחר הפנייה ושהמשכתי לנסוע מכיוון שמכוניתי כבר הייתה מעבר לצומת. "מדוע עליי לחזור שוב על דברים שכבר אמרתי?" שאלתי בתרעומת.
 
הפניתי את עיניי אל השופט, מחפש מעט סימפטיה במבטו. הוא נעץ בי את עיניו. סבר פניו היה חמור.
 
לויטה.
 
נזכרתי.
 
הייתי אז תלמיד בכיתה ו' או ז'. מאז חלפו למעלה משלושים שנה. לויטה היה חביב המורה, צ'ילבה קראנו לזה. ילד רזה, חיוור, מרכיב משקפיים, בעל ידע עצום וזיכרון פנומנלי. הוא נהג לתקן לנו שגיאות למורת רוחנו ולשביעות רצונה של מחנכת הכיתה רוחמה. פעם בשעור חשבון נקראתי ללוח לפתור תרגיל בחילוק ארוך. טעיתי באחת הספרות אך המורה לחשבון לא הבחין בכך. כשפניתי לשוב למקומי, לויטה הצביע בלהט. "המורה, המורה!"
 
"כן מר לויטה, מה רצונו לומר לנו?"
 
"יש כאן שגיאה, בשורה השלישית הספרה האחרונה צריכה להיות ארבע, לא חמש".

הפעם הלויטה הזה הגדיש את הסאה. בהפסקה קראתי לו, "אבו ארבע, בוא קרב תרנגולים".
 
"לא רוצה", הייתה תשובתו. הוא ידע שאין לו סיכוי נגדי, אבל החבר'ה מסביב כבר התחילו לצעוק, "אבו ארבע, אבו ארבע!". לא הייתה לו בררה. התייצבנו זה מול זה, זרועות שלובות והתחלנו לקפץ על רגל אחת. הדפתי אותו בחוזקה. לויטה נסוג לאחור, לא נפל. לפתע ניתר לעברי בחצי סיבוב, הדף אותי בכתף וכמעט הפיל אותי. רק זה חסר לי, שהצִפלוּח הזה עוד ינצח אותי. עשיתי סיבוב וכאילו בלי כוונה הכנסתי בעיטה ישר אל שוקו המקפצת של לויטה. אולי לא הוגן, אולי לא חוקי, אבל זה הפיל אותו ולא רק הפיל אותו אלא שלויטה שכב על הארץ מייבב.
 
החבר'ה גיחכו. אף אחד לא אהב אותו. "אבו ארבע ביש גדא, הוא בוכה כִּימוֹ ילדה". הכינוי אבו ארבע דבק בו עד סוף שנת הלימודים. מאז לא ראיתי אותו. הוא נסע עם הוריו לאמריקה.
 
הזמן עשה את שלו. לויטה הקריח מעט, שערו החל להאפיר ופניו התמלאו. המשקפיים העגולים במסגרת השחורה הוחלפו במשקפיים מלבניים במסגרת שקופה, אבל אותו אף רחב, אותו מבט קר בעיניים, אותם תווי פנים. לויטה. אבו ארבע. כיתה ו' או ז'. שמו הפרטי נשכח ממני, אבל אין ספק שזה הוא. אין גם ספק שהוא זוכר אותי, ולא לטובה.

אין לי סיכוי. מילה שלי נגד מילה של רס"ר משטרה, ועוד שופט ששומר לי טינה. אז יהיה קנס, אולי גם שלילה. אעמוד בזה.
 
"אמרת שהרמזור להולכי רגל לא פעל. תוכל להביא לי הוכחה לכך?" מבטו היה זועף. במקום לגזור עליי את העונש ולגמור עם זה, הוא עוד מטרטר אותי, מתעלל בי.
 
"אשתדל, כבוד השופט".
 
המשך הדיון נקבע לשבוע הבא. נסעתי למחלקת התחזוקה בעיריית כפר סבא לברר אם קיים רישום על החלפת מנורת רמזור לפני כחודשיים. הפקיד שקיבל אותי משך בכתפיו. "אולי הוחלפה מנורה, אין רישום כזה". שאלתי אם אולי בכל זאת מישהו זוכר. הסברתי שאני זקוק להוכחה לצורך הגנה במשפט שמתנהל נגדי. הפקיד פנה לעיסוקיו, לא התייחס אליי. ביקשתי לדבר עם מנהל המחלקה. "הוא איננו, וחוץ מזה אמרתי לך שאין רישום כזה. אדוני, אתה מפריע לי לעבוד".
 
בפגישה הבאה עם השופט הודעתי שלא עלה בידי להביא הוכחה. לויטה, נועץ בי מבט חמור כמנהגו אליי, קבע מועד להקראת פסק הדין. על אש קטנה הוא צולה אותי, הלויטה הזה. הייתי צריך מלכתחילה לסרב להשפט לפניו, אבל לא זיהיתי אותו מבעוד מועד.
 
הגיע היום שאותו ייעד לויטה לנקום את נקמתו המתוקה. הגעתי לבית המשפט באוטובוס, שהרי ברור היה לי שרשיוני יישלל.
 
"התביעה לא הצליחה להוכיח את טענותיה. הגנת יפה על עמדתך, ולא מצאתי די ראיות להרשיע אותך. אני מזכה אותך מחמת הספק", פסק לויטה.
 
אולי בכל זאת לא זכר אותי?
 
הלכתי לשרותים. כשיצאתי, ראיתי את לויטה יוצא מהאולם. ניגשתי אליו בהיסוס.
 
"האם כבודו זוכר אותי?"
 
"וודאי שאני זוכר את אדוני", ענה לי בתמיהה. "הלוא נשפטת זה עתה לפניי".
 
"לא, התכוונתי לפני שלושים שנה, משהו כזה. למדנו יחד בירושלים".
 
הוא התבונן בי, נראה כמאמץ את זכרונו.
 
"בכיתה ו' או ז', אצל המורה רוחמה, כבודו לא זוכר?"
 
"אתה מתכוון ודאי לאהרון, אחי התאום. למדנו בכיתות מקבילות. ועכשיו אם יסלח לי אדוני..."
 
ופנה לדרכו.