המלצה על הספר:
אהבה רפואה וניסים /דר' ברני סגל
במה עוסק הספר?
אפתח בציטוט מהספר : " סיפור החלמתם המרתק של חולים שהתמודדו עם מחלתם בשיטת ההבראה העצמית".
עמדת המחבר, דר' ברני סגל גורסת כי, כדי לטפל במחלה צריך להסתכל על כול התמונה בכללותה, והכוונה היא: מיהו האדם, מה מצבו הנפשי, מה מצב הרוח שלו איך קיבל את "הבשורה" – גישתו הינה הוליסטית, לנפש שלנו יש קשר ישיר על מצבנו הבריאותי  וכדי לטפל במחלה אנחנו צריכים לטפל גם בנפש וזאת כדי להגיע להחלמה אופטימלית.
לנפש יש השפעה ישירה על הבריאות שלנו על תהליך ההחלמה ו/או סיכויי ההחלמה.
(ציטוט מהספר )היפוקרטס אמר: "אני מעדיף לדעת מיהו האדם הסובל ממחלה , מאשר לדעת מהי המחלה שממנה סובל האדם".
בספר יש דוגמאות רבות שתומכות בגישה הזו.
במקצועי אני אחות  (מעל 20 שנה) את הספר קראתי לראשונה  עוד בהיותי בבית ספר לאחיות. זה עשה לי סוג של הארה,  וואוו. סוג של מחשבה "לא רק על הרפואה לבדה.....".
חשבתי לעצמי, אז איזה דבר מדהים זה , שלנפש יש השפעה כול כך מכרעת ומשמעותית על   על תהליך ההחלמה, לעיתים יותר מהטיפול עצמו.
התקווה שיש לנו (שהנפש חשה) זה אחד הדברים שמדרבנים ועוזרים להחלמה.
תקווה גורמת לאנשים לעשות את הבלתי יאומן.
תקווה מדרבנת מטופלים למצוא פיתרונות נוספים.
לכן אסור לקחת את התקווה מהמטופלים אף פעם!!!
גם אם הרופא חושב שאין סיכוי, שלא יאמר את דעתו מפורשות .
 
אולם, הקו המנחה שבספר הוא שעל הפציינט להיות שותף מלא להחלטות הרפואיות הנוגעות בו.
המחבר גורס כי הפציינט יכול להחלים טוב יותר אם ידע לקראת מה הולך ויקבל החלטות משותפות עם הרופא.
אני באופן עקרוני מסכימה עם כך, בעירבון מוגבל.
ולמה הכוונה?
אם הפציינט היינו "הטיפוס" שישאל וירצה לדעת הוא חייב לקבל את מלוא המידע שיבקש, וכך יתאפשר לו לקחת חלק בהחלטות והאחריות על חייו מתוך רצון ומתוך בחירה.
אם הפציינט יעדיף שמישהו מבני משפחתו ישוחח עם  הרופא ויהיה איש הקשר ויקבל את המידע, אז מוטב לא לשתף אותו לפרטי פרטים על מצבו (אחרת היה שואל בעצמו – אם רצה לדעת...). במקרה הזה אי הידיעה יכולה לתרום להחלמה.
במסגרת עבודתי כאחות (למעלה מ 20 שנה) נתקלתי במטופלים שכנגד כול הסיכויים, שרדו וחיו הרבה יותר זמן ממה ש"ניבו " להם הרופאים ו/או הסטטיסטיקה, וזאת משום שלא ידעו עד כמה מצבם חמור והעידוד והתמיכה של המשפחה והסביבה "החזיקה אותם בחיים" מעבר "למצופה".
לעומתם אני הכרתי חולים "שיצאו" למלחמה על חייהם וניסו טיפולים מקובלים ולא מקובלים וגם הם הצליחו לשרוד מעבר "למצופה" כי הם אלה שלקחו לידיהם את האחריות על חייהם השליטה הייתה בידיהם ולא נתנו "לקול" של הרופא להפיל את רוחם.
לכן המסקנה שלי היא  שזה תלוי במטופל, הגישה של הספר לא תתאים לכול אחד.
ולרופאים אני אומרת: אל תיקחו את התקווה מהמטופל היא זו שעוזרת לו לשרוד.
לכן אני ממליצה בראש ובראשונה לצוותים רפואיים ופרה רפואיים לקרוא את הספר זה עשוי לשנות את הגישה הטיפולית שלכם כלפי המטופל.