דוד המלך ע''ה אומר בתהילים: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", דוד המלך ע"ה הרגיש שעל אף שהוא מלך וכל מה שליבו חפץ יכל להשיג ברגע, עושר, כבוד, הנאות עוה''ז, עדיין אין זה שווה למילה אחת של תורה.

ועלינו להבין מדוע אין האדם הפשוט מבין זאת בשכלו, שהרי אם היה האדם מבין בפשטות שאין יותר חשוב מהתורה, ושהיא התכלית, אז ללא כל ספק הוא לא היה מפסיק מלימודו אפילו לרגע אחד, וא"כ מהי הסיבה שגורמת לאדם לאדישות יתר כלפי התורה הקדושה?

והדבר יובן ע"פ משל נפלא: כשלוקח המפקד חייל ומושיבו בשדה שבגבול ואומר לו: "עמוד ושמור", הוא יעשה זאת מפני שכך ציווהו מפקדו ואם לא יעשה כן יושלך מיד לבית האסורים, אך יעשה את זה ברפיון ובעצלות.

לעומתו יושב חייל במגדל השמירה בגבולות, אבל לא כקודמו אלא הוא יודע שברגע שהוא עומד ומשקיף הוא מונע פגיעה של האויב בארצו ובמולדתו, יודע הוא שעיני האזרחים נשואות אליו, מפני שברגע שהוא יוזיז את ראשו מעמדתו יכול האויב לחדור לגבולותיו ולפגוע באזרחי מולדתו, וברגע שכך חושב חייל העומד במצפה, היתכן שיתרפה מתפקידו?! הרי גם אם יודיעו לו שכל רכושו טבע בים חלילה הוא לא יעז אפילו לדבר ולהגיב, שהרי יכול להיות שבגלל שנייה כזו הוא יגרום נזק עצום.

כך האדם עצמו, כך כל אחד ואחד מאיתנו, אם נכיר בערך של התורה הקדושה, אם היינו יודעים כמה עצום הוא השכר של התורה הקדושה שעד כדי כך שכשיבא אדם אחרי מאה ועשרים שנה לאבא שבשמים ויאמר שקיים את כל התרי"ג מצוות, אבל לא למד תורה, ויבא חברו שלמד אפילו משנה אחת כל ימי חייו שכרו יהיה פי כמה וכמה מהאדם הקודם שקיים את כל תרי''ג המצוות, שהרי המשנה במסכת פאה [פ"א מ"א] אומרת:

"ותלמוד תורה כנגד כולם",דהיינו כנגד כל תרי"ג המצוות. ז"א אין מצוה יותר חשובה בעולם יותר מלימוד התורה הקדושה. לכן זאת המשימה המוטלת עלינו, להרגיש בלב באמת שהתורה הינה הדבר היקר ביותר, להבין שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו להיפרד ממנה אפילו לרגע אחד.

ואם אמנם זו תהיה התחושה שתלווה אותנו אין ספק בכך שאנו נידבק בתורה ונזכה לעלות ולגדול.