אותה הצפירה לא תפחיד
רק תצמרר ותצרוב בעיניים
שכבר לא רואות כל כך טוב, דומעות
גם בימים רגילים, לא רק  ביום השואה
אך ראו הכל
אף אחד לא יפחיד אותה
לא חיה רעבה, לא צעקות
לא אש, לא מבול
באמצע הלילה תקום בצעד זריז
תתעטף בחלוק דק
תצא לחצר מתחת לכביש ראשי
חצר ללא גדר ושער
בחושך סמיך, בקור
כי הערתי אותה
כי שמעתי רחשים או קולות או חתול
כי קראתי לה
והיא תצא לבדוק
מי שם? מה הפחיד אותי?
כי היא כבר ראתה את האש
את החיות, את החושך הסמיך
ממנו לא יוצאים
את האימה, את הרעב, את המבול
וכלום כבר לא יפחיד אותה
אמא שלי האהובה והאמיצה
הלביאה
שדבר לא יפחיד אותך לעולם
אני יודעת שתמיד תקומי
לשמור עליי
מכל רע