אני לא רוצה יותר לומר לך איזה גלידה אני אוכל.
אני לא רוצה יותר לומר לך.
הקשבתי לך. וחייכתי. אני נזכרתי. נזכרתי ביום ההוא,
אותו יום, צהרי היום, שישבתי על ספסל מוצל בלב תל אביב, נהנית מהעוברים ושבים, מביטה, רואה, נושמת, שמחה, חושבת ודואגת. דואגת לך. באותו הרגע מיד חייגתי לך.
שאלתי אותך:
איך אתה מרגיש? נחת קצת? מה אכלת?
ענית לי:
ירדתי לאכול משהו, ואני אוכל גלידה עכשיו.
איזה טעמים אתה אוהב?
ענית:
אני אוכל גלידת חלבה - תאנים.
אמרתי לך:
שילוב קטלני.. וחקרתי: בגביע או בכוס?
בכוס.
התרסתי:
כל הכיף זה הגביע...אני אוהבת את הביסקוויט.
ואז, שמעתי אותך:
ממשיך ללקק ומשמיע קולות הנאה.
באותו הרגע חייכתי לעצמי, התרחבתי, וחשבתי, או..הנה נקודת אור קטנה. סוף סוף נרגעתי. לראשונה מזה זמן רב, של עצב, של צער, שמעתי אותך מחייך בהנאה. הצלחתי בקולך לשמוע את כולך כמו שאני מכירה. ככה לשנייה.
יודע? נרגעתי כעת, ששמעתי את קולך.
באותה שנייה כבר ידעתי , שאתה יוצא משם לדרך חדשה. והגלידה.. הגלידה..הייתה רק ההתחלה.
כמו נקודת אור טובה של חזרה קטנה לשגרה. של ממתק מנחם לפני עבודה קשה.
בלבי אז, איחלתי לך אהבה גדולה. וטוב ושפע של שמחה.
עברה שנה.
שוחחנו לאחרונה. שמעתי את קולך. ופתאום זרקת לי: אני לא רוצה יותר לומר לך איזה גלידה אני אוכל.
אבל אני בכלל לא שאלתי . אני כבר ידעתי.
ואתה פחדת שאשמע בך את הכול. ובקול. כמו שרק אני מכירה.
אבל לא שאלתי אותך. בכלל לא שאלתי אותך.
התגוננת. ככה מפניי. כמו שרק אני יודעת להמיס אותך.
אז רציתי לומר לך, שגם אני עוד נמסה.
ואני עדיין , מאוד אוהבת אותך. וגם קצת דואגת לך.
גם בלי שתגיד לי איזו גלידה אתה אוכל.
גם בלי שתגיד לי איזו גלידה.