פלאשבק.
כמה ימים לפני יומולדת 38. אני בנוהל הרווקותי הרגיל שלי דאז, יושבת בפאב השכונתי עם כוס יין, יומן וחיוך פנימי. איזה שהוא צעיר שיושב לידי פותח איתי בשיחה. הוא קצת בהלם כשאני אומרת את הגיל האמיתי שלי. כיף לי. כיף להיראות צעירה בכמה שנים מהגיל הכרונולוגי, כיף לי עם המסורת השכונתית שלי, עם הטעם של היין המתגלגל על הלשון, עם המילים שמתגלגלות על הדף, משחקות להן תופסת, לעיתים מחליפות למחבואים... 
הדבר היחיד שלא מסתדר עם כל הכיף הזה, זה המספר. הגיל. כמו נטע זר, עשב שוטה שכזה, הוא נאחז לו בטפילות מעצבנת, הולך וגדל, מסרב לעצור שנייה, לקחת פסק זמן, להתאים את עצמו אליי.
הדמות הזו , של מישהי בסוף שנות השלושים שלה (אז...) , פשוט לא התלבשה לי נכון על הנשמה באותה תקופה. כמו נעל לוחצת או סוודר מגרד- זה פשוט לא התאים.

כתבתי על זה בבלוג שלי בזמנו, על התזכורות התמידיות של כולם ל"שעון מתקתק" שאני בכלל לא שומעת, על שיחות המוטיבציה טובות הכוונה, שניסו לשכנע אותי להתפשר (כי עדיף להיות גרושה מתוסכלת מרווקה מסתבר...), ועל אלו שדחקו בי להביא ילד לבד, כדי שיירד הלחץ.

הבעיה היתה, שאני לא הייתי בלחץ. במראה לא ראיתי מישהי בת 38, ובהמשך לא ראיתי מישהי בת 39,או  בת 40. יצאתי לדייטים, נתתי צ'אנסים, בשלב מסויים אפילו ניסיתי להתפשר -ברמות מתועבות של ויתור על כל מה שאני מאמינה בו- רק כדי למצוא את ה"אחד" החמקמק הזה.

היו פעמים שכבר חשבתי להרים ידיים. לפעמים הכיף כבר נהיה מעושה, והפאן כבר היה עייף. עייף ומעייף. עוד רווק (או גרוש) תל אביבי מרוכז בעצמו, סולל את דרכו אליי באמצעות מחוות ריקות מתוכן. עוד מילים מחופשות ברוטב יין, עוד מגע ראשון, עוד העלמות, עוד פלירט בפייס. די.

השנים עברו. אחי הקטן התחתן, הם כבר עבדו על ילדים, ואני? אני עוד משחקת בכאילו. למה? כי פחדתי. שקשקתי מפחד מהאפשרות של לעשות הכל לבד.
 אף פעם לא רציתי "רק" "ילד". רציתי משפחה. את כל החבילה הדביקה הזו. ערימת אהבה.
וככל שהזמן עבר, החלום נראה רחוק יותר.

הזמן תקתק. ימים חלפו, חודשים.

גיל 41.5.
הגיעו מים עד נפש.
קבעתי תור לרופא פוריות והלכתי לברר האם אני יכולה להקפיא ביציות. "שימור פוריות" קוראים לזה.
כיום מדברים על זה הרבה יותר (אם כי לא מספיק בעיניי), אבל אז, זה היה בסך הכל כמה חודשים אחרי שעבר החוק בנושא .
ישבתי מול הרופא, בטוחה שכל האופציות פתוחות, ואז נפלה המכה הראשונה-
הקפאת ביציות מותרת לפי חוק רק עד גיל 41. אני הייתי בת 41.5. חצי שנה ואיחרתי את הרכבת.
"אז מה עושים?" שאלתי.
הדרך היחידה היתה לעשות את המהלך כולו. לקחת תורם זרע אנונימי, לעבור תהליך של הפרייה חוץ גופית שבסופו יחזירו לי עובר מופרה ע"י זרע תורם , ואם יישארו עוברים נוספים- הם יוקפאו.
כלומר הברירה שנתן לי הרופא, היתה להיכנס להריון מייד. לא שימור פוריות ולא בנק עתידי. לקחת מייד את האפשרות להפוך לאם חד הורית.

לעולם לא אשכח את הרגע הזה.
התחלתי לבכות. מול הרופא. להתייפח ממש.
בין לבין יכולתי רק למלמל, שאם אעשה את זה, אני מוותרת על אהבת האמת שלי. שאני יודעת שהוא שם בחוץ, אני מאמינה שהוא קיים, ואיך אוכל לוותר עליו?
 כאם חד הורית, למי יהיה זמן בשנתיים הראשונות לדייטים, להתאהבות, לבניית קשר? הייתי מבועתת.
הרופא אמר לי בעדינות, שעושה רושם שאני צריכה זמן לחשוב על זה, אבל נתן לי על הדרך כל מיני בדיקות, שיהיה.

יצאתי משם הרוסה. איך לוקחים החלטה כזו? ילד זה לא בגד שאפשר להחזיר. ילד זה חיים. לכל החיים.
מעולם לא חשבתי שאצטרך לצאת למסע הזה לבד, והנה, ביום בהיר אחד בחודש יוני, זה נפל עלי.
מה עושים?
היה לי קשה לשתף את הסביבה הקרובה. איך שהוא ידעתי, שהם יהיו בעד, שהם ידחקו בי לעשות את הצעד, להביא ילד לבד. ידעתי שההורים שלי יעזרו ככל יכולתם. ידעתי שאקבל המון תמיכה, אבל עדיין. זה הרגיש לי שגוי עמוק בעצמות. הצומת שלי היתה ברורה, והתחושה שלי היתה, שפנייה לא נכונה פשוט תהפוך את חיי.

הפגישה עם הרופא היתה ביום חמישי. לקחתי את הסופש לחשוב על זה.
השבת באותו שבוע היתה שמשית וזוהרת, כיאה לתחילת חודש יוני, לפני שהאבק מכסה את הכל בשריון . כחלק משיגרת הרווקות שלי, אהבתי בשבתות לרדת לפארק עם ספר, לתפוס קצת שמש, שלווה, ציוץ ציפורים, חיים.
זה מה שעשיתי גם בשבת הזו. עם שמלת בית ושיער אסוף , ספר ושמיכה, ירדתי לפארק. 
התיישבתי קרוב לגינת הכלבים ושקעתי בספר, שמחה על כל הסחת דעת מההחלטה הקשה שאני צריכה לעשות. מדי פעם הרמתי עין תורנית לבחון את החיים ששוצפים מול עיניי- אנשים, אופניים, ילדים, סירות, מים, ירוק, עורבים, תוכים, כלבים...הכל מכל וכל.

באחת הפעמים נתקל מבטי המשוטט במישהו על אופניים. החלפנו מבט מהיר וחזרתי לספר. מזווית העין ראיתי שהוא עצר את האופניים, השעין אותן על הספסל ליד והתיישב עליו, עם ספר. חייכתי לעצמי.
ראיתי שהוא מעיף מבט כזה, בהיחבא, אבל הוא לא יזם כלום, אז החזרתי את העיניים לספר, מרימה אותן מדי פעם לאיזה מבט אקראי מסביב. אחרי כמה דקות האופניים שלו נפלו. חייכתי אליו. הוא חייך בחזרה.
החלפנו משפט או שניים של כלום על מידת החום ואיזה ספר את/ה קורא/ת?
עברו עוד כמה דקות והוא עבר לשבת קרוב אלי. דיברנו איזה שעתיים, על מלא נושאים. השיחה זרמה בקלילות, בעומק, לא מתאמצת ולא מתייפייפת. אמיתית.
באיזה שהוא שלב כבר הייתי חייבת לעלות הביתה. העור בער משהייה ארוכה מדי בשמש, הגרון נחרך בצמא. הוא לא ביקש עדיין טלפון, ופחדתי שהרגע יעבור, אז שאלתי אותו בקלילות אם יש לו פייס. כשהגעתי הביתה צירפתי אותו. הוא ישר כתב לי. התברר שהוא גר בשכונה שלי, כבר שנה וחצי. ממש מעבר לפינה. אותו ערב היה הדייט הראשון שלנו, בפאב השכונתי. הקסם לא נעלם, הוא רק התעצם.

בניגוד לנוהל התל אביבי הכה מוכר לי, הוא לא מיהר ליצור מגע גופני. "את ממש מוצאת חן בעיניי" הוא אמר לי. "אני רוצה להכיר אותך קודם". הייתי בהלם. למצוא מישהו כזה, עמוק וחכם ויודע, רווק, פנוי רגשית ומעשית, ועוד בפארק? לא נשמע כמו איזה קטע מסרט?
ברור שהיו קשיים בהתחלה, וספקות ועוד שלל מהמורות, אבל גם היה ביטחון,שיחות ועניין וצחוק, ואותנטיות. לא היו משחקים, לא היה יום אחד שלא היינו בקשר מהרגע שהכרנו, ולא היו העמדות פנים.

באותו יום חמישי כואב, שישבתי מול הרופא והתייפחתי קשות,  כשאמרתי "אני יודעת שהוא נמצא שם בחוץ", באותו היום,כשהבנתי שאני לא רוצה לוותר על אהבת האמת שלי-  הערתי את הכוחות הרדומים משנת החורף הארוכה שלהם, ותוך יומיים בלבד, פגשתי אותו.
זה שידעתי שאמצא. שמוציא ממני את הטוב ביותר, שעוזר לי לגדול, שיחד אנו כדורים פורחים שנוסקים מעלה.
בעלי מזה שנה וחצי, בן זוגי בשלוש השנים האחרונות (כמעט), הנשמה התאומה שלי, שבלעדיו לא יודעת איך הייתי שורדת הרבה אתגרים שהוצבו לנו בזמן הזה...

התחלנו לגשש בשיחות על נושא הילדים די בהתחלה. לקח עוד כמה חודשים עד שהתחלנו ממש לנסות, אבל עוד לא עברנו לטיפולים. היינו בטוחים שעם האהבה שלנו, והבריאות שלנו, לא תהיה לנו בעיה. לא באמת. מסביבי שמעתי הרבה סיפורים על בנות 42-43 שילדו, כל סיפורי הניסים האלו על אלו שנכנסות להריון כאילו כלום.... כל אלו שאמרו לי "פשוט תרפי מהלחץ", או "זה יבוא כשזה יבוא" ושלל משפטים אחרים- כולם נכונים ומתאימים לתפיסת העולם שלי, רק שספציפית במקרה שלנו הם לא ממש עבדו.

בסוף, בערך שנה לאחר שהכרנו, התחלנו עם טיפולי פוריות אינטנסיביים, שאוטוטו אנחנו כבר סוגרים שנתיים שלהם.
היום אני בת 44.5 כמעט, הוא בן 47 פלוס. אנחנו כמהים לילד בכל נים בנשמה. למעשה, רוצים יותר מילד אחד. משפחה. צוחקת, מאושרת, אוהבת, מחבקת.

בתחילת הדרך, הייתי בטוחה שזה יקרה ישר. הרי לא באמת היתה בעיה, לא אצלי ולא אצלו. הכל תקין, הכל מתפקד, המדדים מצויינים. אולי הטבע קצת צריך דחיפה, אבל זה בטח יקרה מייד- בטיפול ראשון-שני.
המציאות, כדרכה, היתה שונה.

לפני כשנה , בטיפול הרביעי, נקלט סוף סוף הריון. הבטא (בדיקת ההריון) הכפילה את עצמה בצורה משביעת רצון, שנינו היינו בעננים, לא קולטים שהנה, סוף סוף, נהיה אבא ואמא....
בשבוע השמיני הלכנו לבדיקת דופק. שכבתי על המיטה, כולי מלאת ציפייה לשמוע את הסוסים הדוהרים שיסמלו לי את פעימות הלב של העתיד. טכנאית האולטרא סאונד אמרה שהיא רואה את שק ההריון (חייכתי לי באושר גדול כשהיא אמרה את זה. יש שק הריון!!!) אבל אז היא השתתקה. ישר קלטתי שמשהו לא בסדר. היא ביקשה סליחה רגע והלכה לקרוא לרופא והאימה שטפה אותי. החזקנו ידיים, מנסים להמשיך להיאחז בכפיס עץ דקיק של תקווה. הרופא הגיע, בדק את המוניטור ועדכן אותנו בפנים מאובנות, שהוא מצטער, אבל לעובר אין דופק. כמה דקות לאחר מכן, ספונים במשרדו, הוסבר לנו שאצטרך לעבור הפלה יזומה.
מפסגה עפנו ישר אל תהום.
הלב התרסק.

זה היה כמה ימים לפני פסח, וההפלה (גרידה) נקבעה ליום שאחרי החג. את החג עצמו חגגנו בצפון, עם המשפחה של בעלי. המשפחה המורחבת. "למזלי" יכולתי להקהות את התחושות ביין, אחרת לא יודעת איך הייתי עוברת את הערב, מה גם שקלטתי באותו סופש, שגיסתי בהריון צעיר (על אף ששמענו על זה רשמית רק שבועות אח"כ). אין לי מושג עד היום איך מצאתי את הכוחות הנפשיים באותו סופש, איך עברתי את ההפלה (זוכרת את עצמי בוכה על שולחן הנתוחים, דקה לפני שההרדמה כיבתה את כל הפחדים, ואת הרופא טופח לי על כף הרגל ואומר לי "יהיה בסדר"...)

מה שבטוח, שבלי העוצמה והאהבה של בעלי, לא הייתי עומדת בזה. לא באותה שנה, שגם כך היתה כה קשה ומאתגרת בחיי, לאחר שאבי נפטר מספר חודשים לפני כן, והשאיר בור ענק בלבי.

שנה נוספת עברה, ו4 או 5 טיפולים אחרי, אנחנו עדיין מנסים. עדיין רודפים אחרי החלום, עדיין מתענגים על כל שטות וצחוק של האחיינים שלנו ומחכים כבר לשמוע את ילדינו שלנו.
עדיין מקווים.
עדיין מנסים.

הטיפולים מניבים תוצאות יפות, אבל אין מה לעשות, הגיל שלי בעוכרינו.
נכון, הוא עדיין נתפס אצלי לא קשור כתמיד, אבל גם אם הוא לא קשור אלי נפשית, גם אם אני לא מרגישה באמצע שנות הארבעים שלי, הביציות שלי יודעות את האמת.
והן, מה לעשות, לא קיבלו את הממו שאומר ש "ארבעים זה השלושים החדש".
אז גם אם הן מגיבות ממש יפה (בכל סבב נשאבת כמות יפה של ביציות ובערך 60-70% מופרות),
הסיכוי שלהן להניב לידה של ילד בריא פשוט מזערית.

ולמה אני משתפת אתכם בכל הסיפור הארוך הזה?

כי חשוב לי להגיד את זה , לצרוח את זה מראשי הבניינים-

אם אתן באמצע שנות השלושים שלכן, ואתן עדיין רווקות ולא רוצות להביא ילד לבד-
גם אם לא נראה לכן כרגע  שתרצו ילדים-
עשו לעצמכן טובה ענקית- הקפיאו ביציות!!!!  במקרה הכי גרוע, לא תשתמשו בהן....

זכרו,  גם אם תפגשו את הבחור שלכן בדקה ה 90, לפני הארכה
עד שתלדו את הילד הראשון, ייתכן ויעבור כבר המועד של הקפאת ביציות (גיל 41 כאמור... ועדיף הרבה לפני)
ואם תרצו עוד ילד, הסיכוי שתגיעו לעולם הטיפולים הוא די גדול...

או שכמוני, תכירו את "האחד" כבר ב"הארכה" בדקה ה 100 , כשאין לכן בנק של ביציות משובחות מוקפאות,
ותצטרכו לעבור טיפול אחרי טיפול, כאשר הסיכוי הולך ומצטמצמם ככל שהימים עוברים
והשעון מתקתק לו באכזריות אל גיל 45 - הגיל שבו כבר לא מאפשרים לאישה לעבור טיפולי פוריות מהביציות שלה... (למעט אם הוקפאו קודם לכן) המקום בו נסגר השער לגנטיקה שלך ונפתחים השערים האחרים, שכה קשה לעבור בהם- תרומת ביצית, פונדקאות, אימוץ.

גם אם אתן קוראות על נשים שילדו באמצע-סוף -שנות הארבעים שלהן, או מאוחר יותר- רובן עושות זאת מביציות מוקפאות או תרומת ביצית. נכון, יש ניסים. פעם במי יודע כמה, מישהי יולדת בהריון טבעי בגיל 46. אבל זה רק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
זה נס.
והלוואי הלוואי שיפקוד אותי נס, אבל אל תסמכו על זה. אל תחכו.
רחמו על הלב שלכן, על השברים שצריך לאסוף אחרי כל כשלון של טיפול, על הגוף שעובר מתקפת הורמונים בלתי נגמרת, על הנשמה המסוכסכת, שמקשה עליכם להיות ליד הורים לתינוקות מופלאים, ריחניים, אהובים.
עזבו אתכן מהרגע הזה, מהחופש המוחלט שלכן, השליכו חכה אל העתיד ושאלו את עצמכן, האם זה שווה? אם היית רואה את עצמך עוברת את כל האתגרים האלו, לא היית חוזרת אחורה בזמן ועושה משהו בעניין?

הלוואי שיכולתי אני לחזור בזמן. הלוואי שהייתי בוחרת להיות חכמה יותר.

לא עשיתי זאת, זה המסלול של חייף המסע האישי שלי.

את יכולה לבחור אחרת. בבקשה, בבקשה, בחרי אחרת...

היום בעוד שבוע, אדע אם הסבב האחרון נקלט. העייפות בשבוע האחרון נותנת בי את אותותיה. הגוף כואב, המוד מתנחשל בגלים מוזרים, ההסתגרות בשיאה. כבר לא יודעת להבדיל אם זו עייפות החומר, או עייפות של הורמונים או (הלוואי!!!) עייפות שמבשרת משהו טוב....

מכל הארגז המלא כל טוב של רגשות, אני קוראת לתקווה, שתצא ממעמקים ותעטוף אותי שוב. אותה תקווה, מהולה באמונה, שגרמה לי להצהיר מול הרופא שאהבת האמת שלי נמצא, שהוא בחוץ, מחכה לי.
אותה תקווה, מהולה באמונה, שחיברה אותנו יחד, נשמה זורמת מגוף, גוף זורם מנשמה.
אותה תקווה, מהולה באמונה, שתהפוך אותנו למשפחה, עם הילדים האהובים והבריאים שלנו.
כי אי אפשר אחרת. אני פשוט לא אקבל זאת.

הביציות שלי אולי לא יודעות ש 40 זה ה 30 החדש, אבל אולי אצליח לשכנע איזה 1-2 שכן. זה כן. אמן. 

נראה שבוע הבא.

בינתיים, אל תתנו לגיל לנצח. עקפו אותו. שמרו את הפוריות שלכם (שלכן בעיקר...), ותמשיכו לעוף על החיים. העיקר שיהיה לכן את הביטחון היחסי הזה.

לפחות תבדקו את זה. פליזזזזז.......