אתחיל, כהרגלי בקודש, במקרה שהייתי עד לו לפני כמה ימים. מישהו נתן למישהו משהו. המישהו הראשון, שקיבל את המשהו, הודה בפה רפה למישהו השני שנתן את המשהו למישהו הראשון. המישהו השני די נעלב שהמישהו הראשון לא הודה לו בפה מלא, בשמחה ובצהלולים על המשהו שהוא קיבל מהמישהו השני. מישהו אחר לגמרי, שזה בעצם אני, הסביר למישהו הראשון שקיבל את המשהו שצריך להודות כמו שצריך, עם כוונה, ולהסיר את הגאווה מעצמך על מנת להודות למישהו השני, או לפחות לתת לו את ההרגשה שהמישהו הראשון באמת מודה למישהו השני. קל וחומר שהמישהו הראשון קיבל את המשהו שהוא בדיוק היה צריך ולא היה יכול להשיג, לולא המישהו השני עשה טובה למישהו הראשון. מה שקרה זה שהמישהו הראשון התקשר למישהו השני והסביר לו שההודאה שלו הייתה דווקא כן בכוונה וכן בפה מלא. מתוך השיחה עלה נושא סעודת הודיה לשם יתברך. המישהו השני, שנתן למישהו הראשון את המשהו שכל כך היה צריך, הסביר למישהו הראשון שלמרות היותו יהודי שאינו שומר מצוות כפי שהשם התכוון, הוא מודה לו (לשם יתברך) בכל יום.  בדרך שלו. המישהו הראשון מצא את הפרצה המיוחלת שכל כך חיכה לה ואמר למישהו השני: "גם אני הודתי לך. בדרך שלי !".
אני מניח שבכל מיני הזדמנויות, כל אחד מאיתנו מצא הזדמנות לתת דרור ליצר הנקמה הקטנה שיושב לנו בלב בכל מיני דברים קטנים, שרק בתסריטים מהודקים היטב ואצל אשתי וחמותה, קורים, ועוד בתזמון כזה מושלם שפשוט לתת לזה להתפספס נחשב בחברה ללא ערכים לפשע ממש. אבל אנחנו, טובים בני טובים, לא מטפחים את התכונה הלא ראויה הזו. נכון, אשתי? ולכן הפעם, אשמח לשתף אתכם בתפיסה שיש לי כבר הרבה זמן, ומשום מה לא מחלחלת לאוהביי בקצב שהייתי רוצה שתחלחל.
בציווי האלוקי לא תיקום ולא תיטור, שבעצם מצווה עלינו לא להתעסק עם מעשיהם של אחרים, שבאים על חשבוננו, בין אם במזיד ובין אם בשוגג עולות שתי שאלות בסיסיות: הראשונה, למה לא? הרי הכי הגיוני זה ליקום וליטור. אם הנוקמים למיניהם היו עושים זאת רק בחמה וזעם, אז אפשר להבין את הציווי שמבקש ממך להירגע וקצת לחשוב לפני שאתה מנגב את הריר בזמן שאתה מתכנן את נקמתך. אבל ישנם כאלה שמחכים שנים כדי למצוא הזדמנות לנקום. יש כאלה ששמחים לעיד על נפילת "אויביהם"  הרבה אחרי שכבר שכחו על מה כעסו. אז למה הקדוש מונע מאיתנו לעשות את הדבר שלכאורה נראה הכי הגיוני לנו? השאלה השניה היא למה אנחנו בכלל מונעים מתוך צורך לנקום, עד כדי כך שאנחנו נוטרים חימה וזעם לאורך זמן ומייצרים בגוף שלנו כעס שמייצר רעלים ממש, המתפשטים בנו ומלבים את העסק? ודי לחכימא ברמיזא, יש קשר הדוק בין השניים.
אז לכאורה, הפשט ההגיוני והמידי אומר שאם כל אחד מישראל יתחיל לתכנן נקמות, לא נוכל לזכות בפרסי נובל, וחבל. זה פשוט גוזל המון זמן ולא מעט כסף. אבל בפן הרציני של הדברים, הגישה היא שלא כל מי שעושה לך רע, התכוון לעשות לך רע. וגם אם כן, יכול להיות שהוא פשוט מתחרט. אז נכון שנפגעת והפסדת ומה שקרה פה לא הוגן. אבל אם תחזיר לו, גם אם הוא התחרט, אתה מחזיר אותו למסלול המריבה והנטירה והדרך משם לנקמות שמתגברות בעוצמתן, קצרה מאד. מה עוד שנקמה עלולה להיפרע בתוספת נזקים גופניים, במקרה הטוב, ואנחנו מתחילים להיכנס כאן כבר לדיני נפשות. השם יתברך נטע בנו עוד אחת מיני רבות מהמידות שצריך לדעת להתגבר עליהן בשלב ראשון, ולדעת איך לעבוד איתן לחיוב בשלב המתקדם יותר. זה כתוב אמנם במשפט אחד, אבל לפעמים לוקח חיים שלמים לעבוד על מידה אחת. אל תתייאשו, ההישג נמדד במאמץ ופחות בתוצאה המוחלטת. יהודי נמדד על הפעמים שהוא קם מהנפילה, ולא כמה פעמים הוא נפל. בכל מקרה, להתייחס לנקמה ונטירה סתם כעוד תכונה או מידה שיש בנו, זה לא מספיק. איפה הטוב שיש בכל דבר שהשם בורא? אז אם נבחן מקרוב את תכונת הנקמה, שמתעוררת בנו מיד כשעושים לנו משהו לא בסדר, אז בעצם השם יתברך נטע בנו חוש צדק מחודד וחוש הגינות יוצא דופן. אנחנו מיד רוצים לתקן את המעוות ולחלק הכל שווה בשווה. לא ייתכן מבחינתנו, שעשו לי עוול ואותו אדם לא יענש, נכון? אז אנחנו לוקחים על עצמנו גם את הרשות השופטת, המתכננת, הכועסת והמבצעת. וגם חשוב לנו לראות את זה בעיניים שלנו. אם יגידו לנו שאין לנו מה לדאוג והנקמה תגיע בשמנו, אנחנו לא נשב ממש בשקט. אם נכוון את החוש המצויין הזה למקום הנכון, נמצא את עצמנו לוקחים את הדברים שקורים לנו על ידי אחרים, באופן פחות אישי, ותכונת הנקמה תתפרץ בנו באופן של צדק מתון ושפיטה מתונה, ולא משהו שנובע משנאה ונטירה.
והנה החיבור בין תשובותיהן של שתי השאלות. הקדוש ברוך הוא שם בנו תכונה שמזהה עיוות בצדק וחוש לאי הגינות. הוא גם נותן לנו בחסדיו המרובים, מעט מן ההבנה כיצד הדברים צריכים להתנהל. אנחנו לוקחים את התכונה הזו ומוציאים אותה מפרופורציה, ואז מופיע היצר הרע ומשכנע אותנו, באופן הכי הגיוני, שנקמה, ועדיף כמה שיותר כואבת, היא הפתרון לבעיה שנוצרה לנו. עדיף לסמוך על השם יתברך ולהאמין באמת שיש פה צדק, והכל מסודר. אם מישהו צריך נקמה, ידאגו לו כבר למעלה...