אוטוטו מסתיימת לה שנת 2012, שנה של תהפוכות והבטחות לא ממומשות.
שנה בה הייתה ציפייה ליהנות מפרות המחאה הציבורית הגדולה מאי פעם של קיץ 2011.
שנה בה היו מתוכננות בחירות מוקדמות.
שנה בה קמה הקואליציה הרחבה ביותר בעלת היכולת לשנות סדרי עולם במדינה.
שנה בה שמענו על ידי נציגי הממשלה, כמה מעמד הביניים חי, טוב, כמה המדינה עושה למענו וכמה השתפר איכות חייו של המעמד החשוב ביותר למדינה.
שנה בה שמענו על המלחמה שתהיה בקיץ, האסון הגדול שהולך לפול על ראשינו.

אז מה קרה בפועל?
המחאה הציבורית דעכה, והשאירה תסכול יותר גדול מאי פעם, לא רק שלא היה שינוי אמיתי בהתנהלות הממשלה, אלא לזה התלוותה גם ההבנה שאין מה לעשות עם זה. ניסינו, נכשלנו, נתקענו. במדינת ישראל 2012, האזרחים לא מצליחים להעביר לראשי המדינה החיים במגדל השן (אשר בכל ראיון, כקלף חילוץ לעשייתם, או יש לדייק, חוסר עשייתם, טוענים לחיבורם אל השטח), כי די, נמאס אנחנו קורסים. החיים הפכו למאבק הישרדות, אפורים, שהכיף וההנאה שבהם מוחלפים באיטיות בציניות וייאוש. החיים של רבים מהאוכלוסייה העובדת, הם סיזיפיים, עבודה אינטנסיבית (צריך לשמר את מקום העבודה מאחר ואין אלטרנטיבות), ובית בשעות המאוחרות. אותו תל"ג (תוצר לאומי גולמי) שבו מתהדרת ממשלתנו על שריה השונים, מושג במחיר כבד מנשוא. לזה מנהיגנו לא נותנים את הדעת, איכות החיים כל כך ירדה, והאזרח, במרוץ ההשתכרות היום יומי, אפילו לא מרים את הראש להסתכל ולהבין את זה. העיתונאי צבי לביא פרסם: "הישגי המשק הישראלי - נזם זהב באף חזיר" - ח"כ ציון פיניאן אמר בוועדת הכספים, כי "למרות ההתרברבות שלנו בכלכלה החזקה, אנחנו בתחתית רשימת המדינות המפותחות ומובילים רק בנושא רמת העוני". ח"כ חנין: "51% מהעניים בישראל הם אנשים העובדים קשה".
 
הכסף הולך לביטחון – תירוץ שנשמע לא פעם במשדרי החדשות השונים ובראיונות. לא חלילה שאני מעוניין במלחמה, ולא לי להתנבא אם היא תפרוץ או לא. יותר מזה, אני לא מבין את המשמעות של איראן גרעינית, וגם לא מתיימר להבין. אבל בסופו של יום, גם אם נתחזק, ונשקיע את כל הכסף שבעולם, ונצליח לשרוד את המלחמה, מה זה משנה אם המדינה בתוכה לא תשרוד, אם מרבית האוכלוסייה תלך שפופה ומותשת תחת עול המיסים והגזרות שאינם מחזירים את עצמם בשירותים לאזרח. העיוורון הפושה בכנסת ישראל, בכל המפלגות, לצרכי האזרחים מביא את הרצון של אזרחים לעזוב, לחפש אלטרנטיבות טובות יותר. קבלת שירות מהמדינה הפך למלחמה בין פקידי המדינה שעצם מטרת קיומם הוא לספק את שירותי המדינה לאזרח, למאבק של האזרח במוסדות אלו, בסיאוב, עצלנות חוסר יעילות ואטימות בלתי נסבלת. אנחנו האזרחים משלמים את משכורתם!!!!
אין מחסור אמיתי בכסף לממשלה, פשוט אף שר, לדורי דורות,  לא הרים את הכפפה לייעל באמת ולא רק למראית עין את פעילות משרדו. ישראל היא בין המובילות בעולם בהנגשת שירותי הממשלה לאזרח דרך האינטרנט. מול גאווה גדולה זו, בואו נראה מה אנחנו באמת מקבלים בעיקר – יכולת לשלם כסף למדינה בלי לעמוד בתור. הבעיה היא, מה קורה כשצריך לעמוד בתור?
כאן אנו נתקלים בפקידים, שמרשים לעצמם לנהל שיחות טלפון פרטיות ולאכול מול פרצוף הלקוח הבא לקבל שירות – כן, האזרח הוא לקוח, בעל זכויות, והם לא שם על מנת לעשות לו טובה – התנהלות איטית, חוסר אדיבות. בכל עסק פרטי בעולם, עובדים כאלו היו משנים את איכות השירות או שבעל העסק היה מאבד את לקוחותיו. מה לעשות שכאן אין אלטרנטיבה? עסקים אמיתיים מנהלים את העובדים לא לפי ותק, אלא לפי ביצועים, כך גם נגזר שכר העובד, תנאיו והמשך העסקתו. מה שונה זה מהמגזר הציבורי?
נחזור לצבא לרגע, ועל קצה המזלג, מישהו עשה מילואים עם אזרחים עובדי צה"ל? אנשי קבע? אני לא רוצה להכליל, וכמובן ישנם אנשים העושים עבודת קודש, אבל שוב, צריך לבחון זאת מזווית עסקית, מה התפוקה האמיתית של אנשים אלו (אני לא מתייחס למערך הלוחם), כמה באמת הם מקדמים את עבודתם וכמה הם נשענים על מילואימניקים? רבות הדוגמאות שבידי, על עבודות שוליות שמחכות למילואימניק שיגיע ויבצע תחת "פיקוחו" של איש קבע או אזרח עובד צה"ל, מילואים בקבלנות לטובת סיום משימות שוליות, כל זה קורה בידיעה, תחת בטלנותו של אותו גורם שמזמן את המילואימניק.
מה עם כמויות האוכל הבלתי נסבלות שנזרקות ולא הולכות לתרומה לנזקקים, ימי מילואים ללא מטרה כדי לגמור תקציבים, בהם המילואימניק יוצא ל"חופשה" של שבוע מנוחה בבסיס?
ומה לגבי ביטחון האזרח, כמה אזרחים באמת בוטחים במשטרה, כמה פעילות פלילית קורית בשטח בלי מענה משטרתי? בישראל שמים דגש על שני דברים, עבירות תנועה – הרי זה מכניס כסף, ועבירות קשות – אונס, רצח וכדו'. בשביל כל השאר, אנחנו מביאים פתק (כמו בבית ספר, פתק מההורים), אז כאן זה לביטוח, פתק מהמשטרה.
הרשימה עוד ארוכה, חינוך, דיור, בריאות.... הכל מסתכם בחוסר יעילות של המדינה, כאשר יעילות = כסף, ובצורך של האזרח לקנות שירותים במיטב כספו באופן פרטי בידיעה שהמדינה לא תעמוד בחובות שלה.
 
בחירות 2013
ועכשיו יש בחירות. אז מה מצביעים? מה אפשר לשנות? אז זהו, לדעתי הרבה. הפוליטיקאים, נבחרי הציבור, אלו שיושבים על הכיסאות בכנסת כי אנחנו הושבנו אותם שם. שמעשיהם עד כה הוכיחו שמטרתם היא הכיסא ולא שולחיהם האזרחים, צריכים להבין שלנו נמאס, הם לא יישבו יותר שם. מי שלא בא לעזור לנו להחזיר עטרה ליושנה, להתגאות בישראליות שלנו, לתת לנו את הזמן לשחק עם ילדינו ולא לרדוף אחרי כסף, מי שלא מספק מקומות עבודה ושירות טוב ואיכותי של המדינה, פשוט לא יהיה שם. הם צריכים לפחד על מקום העבודה שלהם. אנחנו המעסיקים שלהם, וההבנה הזו הלכה לאיבוד. צריך להוציא ממסדרונות הכנסת את כל הפוליטיקאים הערכאיים הללו, שנחים על זרי הדפנה של דרגתם הצבאית ולא מגלל עשייה אמיתית, ולשים במקומם אנשים, שרוצים להצליח על ידי עשייה.
לדעתי, צריך להתפקד למפלגות, להשפיע מבפנים על הרשימה לכנסת. ויותר מכל, צריך לקחת בחזרה את הכח לידיים.
 
בציפייה לחיים טובים יותר, ושלא יהיו מלחמות
ניסים