הוא צץ לפתע, הופיע לפניי. ועליי לכתוב, שלא יבחין בחוסר מעש שאפף את דמותי. 

ויש בי תחושה מחופשת, מוחצנת. ואולי הוא מסתכל עליי, ואף מבחין בכך בעצמו. מעריך אותי פחות. מתעניין מתוך נימוס. מחופש אף הוא.

ומדוע מטרידות אותי מחשבות אלו? אולי משום שרצוני האמיתי מטרידני להתחפש פחות, להיות חופשיה.

כי דק הגבול בין הטיפוח החיצוני לבין ההתמכרות אליו. בין העצמיות שאוצרת החירות, לבין הכליאה בתוכה. השיעבוד לחיצוני, לעבודה הזרה, לניכור מעצמי.

"למה את מתחפשת?", שאל אותי. "לעצמי", השבתי. ואולי בתשובה זו ישנו הצורך להיות עצמי. לחפש את הדמות? את המרכיבים? את היחודיות? להלביש מאויים. להחליט ביום אחד להיות. משהו. מישהו. מודל. לחקות. לחכות. שהזמן יעשה את שלו?

שהאנשים, שהבחירות בכל רגע יעשו את שלהן. ימלאו את יעודן.

לברור את היותי, ומהי המשמעות של זו. אני-בבחינת השאיפות? בבחינת היחסים בין האנשים שמרכיבים את התנהגותי-לבינם? בבחינת הגדרת הטוב או המוסרי שלי?

הרצונות, השאיפה אליהם, ההתקדמות לקראתם.

למה אתחפש? מה אחפש?

המלבוש, הפעולה של הלבשת הרצון, ולא להיפך, תעורר אותו בעצם? רצון מלביש רצון. כי המעשה גורר כוחות עשייה חדשים, רדומים, כבויים.

חיפוש מעורר חיפוש.

והוא הלך. ובמוחי מתרוצצות מחשבות מלוכלכות, על שחושב על המראה חיצוני. שלי. של עצמי. של התחפושת? של הרצון. של החיפוש. של החופש.