עליית מפלגת הבעת' לשלטון
בתחילת שנות השישים של המאה העשרים, החל המשטר הסורי הישן לאבד את אחיזתו בשלטון. המשטר התקשה לשלוט במנגנון המדיני בעוד שקבוצות שונות ויריבים ישנים, כמו מפלגת הבעת', החלו להתגבש. את שנת 1962 בילה חאפט' אל-אסד, יחד עם שותפיו בוועידה הצבאית, בתכנון תפיסת השלטון בסוריה באמצעות הפיכה צבאית. למרות שהקושרים עצמם היו מחוץ לצבא, חסרי ניסיון וצעירים, המטרה שלהם לא הייתה מחוץ להישג יד. המשטר הבדלני שהם התכוונו להפיל, התבסס על אנשים ואינטרסים שהיו חלושים מאוד.
בעקבות הסכמים סודיים שנחתמו בין מספר קבוצות של קצינים, התגבשה קבוצה של שישה אנשים בשלהי 1962: שלושת הבכירים בוועדה, חאפט' אל-אסד, צלאח ג'דיד ומחמד עומראן לצד זיאד אל-חרירי, ראשיד אל-קוטאייני ומחמד אל-סופי. השישה לא היו מגובשים סביב אג'נדה אחת. לחברי הוועידה היו שאיפות גדולות יותר מלשאר: תחילה, להחזיר את הבעת' לשלטון בסוריה ולבסס את עצמם בצמרת השלטון ורק לאחר מכן לקדם את רעיון האחדות הערבית.
בוקר ה-8 בפברואר 1963 היה יריית הפתיחה עבור הבעת' הסורי לאחר ההודעה על תפיסת השלטון בעיראק על-ידי מפלגת הבעת'. השישייה הסורית החליטה להוציא לפועל את ההפיכה ב-7 במרץ, 1963, בדיוק חודש ימים לאחר ההפיכה בעיראק. בעקבות פלישה של המודיעין הצבאי על מקום המסתור של הקבוצה, הפעילות נדחתה ב-24 שעות ובלילה שבין ה-7-8 במרץ, החלו כוחותיהם של אסד וחבריו לנוע לכיוון דמשק. רגעי התהילה של אסד היו בהשתלטות על בסיס חיל-האוויר "דומאייר" במזרח דמשק שבו רוכזו כמעט כל כוחות האוויר הסורים. כוחות חיל האוויר גם היו היחידים שהיוו מכשול בפני ההפיכה, לכן, כיבוש הבסיס היווה הצלחה כמעט בטוחה לאנשי ההפיכה. ההפיכה הושלמה במאמץ שולי, כמעט ללא שפיכות דמים והתקבלה באדישות על ידי האוכלוסייה הסורית.
שבע השנים הראשונות, עד לתפיסתו של אסד את השלטון, התאפיינו בסכסוכים בין האגף המתון יותר, שהמשיך לשמור אמונים למישל עפלק, מייסדה ומנהיגה ההיסטורי של מפלגת הבעת' הסורי, לבין המיליטנטים הצעירים, קצינים ואזרחים כאחד. מפלגת הבעת' החדשה אימצה דוקטרינה שעיקרה מלחמת שחרור עממית ומהפכה סוציאליסטית, כתנאי ליצירת חברה ערבית מאוחדת, המושתתת על שוויון חברתי. נוסף על כך, טיפח משטר הבעת' מדיניות, שהגיעה לשיאה בשנות השבעים ולאחריהן, ועיקרה מעורבות סורית פעילה נגד הסטאטוס קוו החברתי-פוליטי בלבנון השכנה וניסיון לפתח לאומיות ורדיקליות יותר מעבד אל-נאצר, נשיא מצרים. סוריה עסקה בשנים הללו בשאלה כיצד להעלות את מעמדה בקרב העולם הערבי אך הבעיה העיקרית שלה הגיעה מבפנים. ראשית, המשטר לא ייצג אפילו את כל מפלגת הבעת', שגם בשיאה הייתה מפלגת מיעוט. שנית, הבעת' החדש סבל מהיעדר לגיטימציה כשיריבו הגדול הוא האסלאם הסוני, שמאורגן פוליטית תחת תנועת "האחים המוסלמים".
תגובת האחים המוסלמים לא איחרה לבוא ובמאי 1964, פרץ מרד חמה הראשון, בעיר שמאז ומעולם הייתה מעוז השמרנות הסונית בסוריה. תגובת המשטר הייתה אלימה והארטילריה הסורית הכתה במורדים ללא רחם. המרידות נמשכו עד נפילת משטר הבעת' ב-1970. תבוסת סוריה במלחמת 1967, יחד עם המשך הטיהורים בתוך המשטר, האיצו את ההתפוררות הפנימית והכשירו את הקרקע לעלייתו של חאפט' אל-אסד לשלטון.