זמן רב חיכיתי ליום אתמול. ידעתי עליו זמן לא מועט ונהייתי דרוך יותר ויותר ככל שקרב אותו היום. ידעתי למה לצפות, אך הציפייה לא הכינה אותי למה שהתרחש באותו היום. עבורי, היה זה אחד הימים החשובים ביותר בשנה האחרונה, אם לא בכל שלוש השנים שבהן אני לומד בביה''ס התיכון- סוף סוף, מצא ביה''ס לנכון להעלות, לקראת חודש הגאווה, את נושא ההומוסקסואליות לדיון בכיתות השונות. 

עניין אותי לדעת איך ייראה היום הזה, ואיך אחרים יגיבו לעצם העיסוק בעניין. לכששאלה ידידתי הטובה, הנמצאת בסוד העניינים בקשר לנטיותיי המיניות, על תחושותיי לקראת היום ההוא, ציינתי בפניה את העובדה שאיני מתכוון להצהיר ברבים באותו יום על נטיותיי, והבעתי את רצוני שגם היא לא תעשה כן.

מקץ זמן, הגיעה העת ומודה אני, כי נעשיתי נרגש ככל שנקף הזמן עד לשעה שבה אמור כל העניין הזה להתחיל. הרעש וההמולה שלטו בהיכל הכיתה, ואז, בצעד בטוח ובליווי נוכחות מרשימה ומראה מצודד למדי, נכנס גיא המרצה, שבא לעסוק בנושא שהוא חלק עצום ממני. אני וידידתי החלפנו מבטים באותו הזמן, וניכר על פניה כי גם היא מעט נרגשת. עבורי.

הדיון עצמו נסב סביב הגאווה בכללותה, מעמדם של הלהט''בים אז והיום, ויחד עם כל אלו- הסטריאוטיפים הרווחים על ההומואים ואמיתותם. כאן, גיא כבר נתן את רשות הדיבור לאלו שרצו להוסיף ולהעיר על כך. ביניהם היו גם הומופובים למיניהם, שהצהירו קבל עם ועדה על סלידתם העצומה מה''מתרוממים'' כלשונם, ונתנו את הגושפנקא שלהם לכל אותם מיתוסים ודימויים לא מחמיאים על ההומו המצוי. 

בשיאו של מופע הנפולות הלא מוצלח הזה, קם גדול השונאים ותהה: ''אני לא מבין מדוע יש בכלל הומואים בעולם? הרי הם לא מביאים ילדים לעולם, והם חולי מין ובכלל חולים בראש! וכולם גם שונאים אותם!'' הדברים הנוראים הללו עוררו סערה רבתי בכיתה, אך יותר מכך- זעם עצום בנפשי, ואכזבה עמוקה מכך שגם היום, אנשים מתבטאים כך. בחלוף הזעם, שאלתי בהיסוס את גיא: ''אני יכול לאמור עכשיו משהו?'' והלה, שהתעמר אף הוא קודם לכן באותו ''אדם'', שמח על רצוני לתרום את חלקי לדיון. דומיה שרתה בכל, ועתה ידעתי כי הפעם דבריי צריכים להיות חריפים ודרמטיים, על מנת להוות תגובת מחץ הולמת לאמירות הבלע הללו. כחכתי בגרוני קמעה והתחלתי:

''מה ששמענו היום הוא, ללא ספק, מזעזע ונורא, ומופרך מן היסוד''. ''איזה שטויות, יא קוקסינל יפה נפש!'' זעק הדרשן הדגול, והמרצה היסהו בתקיפות. קמתי ממקומי, וממרכז המעגל שסביבי המשכתי:

''אתם, אין לכם מושג מה אמירות כגון אלו עושות להומואים ולסביות- הן גורמות להם להרגיש לא רצויים, הן גורמות להם להיזכר בכך, שהמאבק שלהם לשוויון הוא ארוך מאוד וקשה מאוד, וגורמות להם להעלות ספק אם יסתיים מתישהו והאם יצליח אי פעם. עבור כאלו שיש להם נטיות הומוסקסואליות אך עדיין לא מעזים להגדיר את עצמם ככאלו, אלו שבעצם עדיין לא שלמים עם עצמם, הדבר קשה שבעתיים- הם, שרואים עד כמה קשה להיות הומו או לסבית בחברה כמו שלנו, מתחננים ומפללים לכך שייהפכו לסטרייטים, אן שה''צד הלא טוב'' שבהם ייעלם וישקע, ויהיו כמו כולם. הם בעצם נאחזים בתקוות שווא, שאפשר לשנות נטיות מיניות! ובדרך גם נאלצים לוותר על חלק באישיותם בגלל אחרים! אם אתם, הסטרייטים, ה''רגילים'', חשים שאתם רוצים להתאבד בגלל מבחן לא מוצלח או בגלל קשר רומנטי שעלה על שרטון, אז תדעו לכם שהומו מתבגר, שנמצא בגיל שלכם, לא סתם רוצה להתאבד בגלל הבדידות שבה הוא נמצא, ובגלל הבוז העצום מהחברה. הוא פשוט מתאבד בגלל כל אלו. 
החברה, באדישותה, עושה פשע עצום!'' קבעתי נחרצות, ''ואם אנחנו לא נשנה את המצב, ואנשים כמוהו'' וכאן כבר הצבעתי עליו, ''ימשיכו להתבטא כמו שהם מתבטאים בחופשיות מרגיזה כל כך, עוד ועוד הומואים ולסביות יתאבדו. האם אתם רוצים שעוד ועוד אנשים, שחטאו בכך ש''לא התאהבו במין הנכון'', ישמו קץ לחייהם מכיוון שאתם, החברה ההטרוסקסואלית, לא עושה מספיק על מנת למגר דעות מהסוג ששמענו היום?'' 

נשארתי עומד במרכז, והשקט שקדם לדבריי, התעצם כעת. אך לא לאורך זמן- שאלה פשוטה אחת נשלחה לעברי: ''מהיכן אתה יודע מה הומואים מרגישים? ולמה אתה אומר 'אתם, החברה ההטרוסקסואלית'? מה, אתה הומו?''. השאלה הפתיעה אותי, אך הדבר לא נתן את חותמו עלי. סערת הרגשות שוב עלתה בי, ועכשיו חשבתי על הכל- על כל אותן השנים, שבהן בניתי חומות על הזהות המינית שלי, נזכרתי בכל השקרים ששיקרתי רק כדי שלא ידעו עלי, בכל מערכות היחסים החשאיות שניהלתי ובד בבד בבדידות העצומה שחשתי לעיתים בגלל הנטיות שלי. בשבריר השנייה השבה הכל חלף אל מול עיניי, ידעתי כי הגיעה העת להסיר את כל החומות ולהפסיק להסתתר מאחורי כל השקרים שבעולם: ''כן, נועה- אני הומו''.

את ההמולה שפרצה בעקבות היציאה הבלתי צפוייה הזו, שמעתי כבר מהצד השני, במסדרון. ישבתי עם עצמי שם, לבדי, לא יותר מרגע בודד, עד שלאחריו רבים מהכיתה יצאו ממנה והחלו לומר לי את דעתם השלילית כלפי. האלימות לא איחרה לבוא וסטירה מצלצלת ניחתה על פניי בהפתעה גמורה. זו באה מצד הדמגוג הדגול, כמובן.

משהחליטו כולם (סוף סוף) להניח לי לנפשי ולהיכנס חזרה, נותרתי קופא על מקומי. לא הייתי מסוגל לחשוב על דבר- פשוט בהיתי ברצפה הכעורה שלפני. לא היה לי כוח לזוז ולחשוב על כלום. זה הדבר היחיד שיכולתי ורציתי לעשות. המורה ניגשה אלי וידה החמה נשלחה אל כתפי. הישרתי אליה מבטי , גייסתי אל הכוחות שהיו בי, הנפשיים והגופניים, על מנת לומר לה, כמעט ללא קול: ''אני לא יכול יותר... להישאר כאן...''. היא הבינה אותי ושלחה אותי לביתי, אבל אני גררתי את עצמי אל העבר השני, לשירותים. שם, סוף סוף, בכיתי. 

היה זה בכי על ההשפלה הנוראה שעברתי, אך זה היה בעיקר בכי של הקלה עצומה- נפטרתי סוף סוף מהמטען הזה, ועכשיו, יותר מתמיד, אוכל להיות מי שאני באמת. ידידתי חיכתה לי עכשיו מחוץ לתא השירותים. ''איך הגעת הנה?'' שאלתיה בפליאה, ''שאלתי את המורה היכן ובאתי לכאן. אני הולכת איתך הביתה- איזה כיף לי...'' ועם התעודדות קלה עשיתי דרכי לביתי.