תיקון המידות בראי היהדות והמדע

 

בפרשת בראשית קראנו-״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים״......

לכאורה צריך להבין מדוע כה חשוב להזכיר את רדיית המין האנושי בבעלי החיים ומה זה אומר על מהות ותפקיד האדם בעולם? וכי נבראנו כדי לצוד ולהקים גני חיות?

רבינו יונה מגירונדי בספרו ״שערי תשובה״ מרמז תשובה מעניינת על השאלה הזו, וכך הוא כותב-״והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים, להכירו וליראה מלפניו ולמשול בגוף ובכל תולדותיו, כאשר המשילה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים״.

משמע מדבריו שהשלטון על בעלי החיים מרמז על השלטון של השכל והתבונה על הגוף.

גם רבי יהודה הלוי בספרו ״הכוזרי״ מגדיר-״החסיד הוא המושל״.

הגאון מוילנא הגדיל לעשות וכתב בפירושו לספר משלי כך-״החזק במוסר...כי היא חייך״, ״כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור המידה שלא שבר עד הנה ולכך צריך תמיד להתחזק ואם לא יתחזק למה לו חיים״.

יוצא לנו אם כן לפי רבינו יונה והגאון ששבירת הנטיות הטבעיות והשלטון עליהן היא מטרתו העיקרית של האדם בעולם, ואם כן כעת מובן יותר מדוע זה הוזכר בבריאת האדם.

אלא שכמובן צריך לעמוד על טיבה של מטרה זו, ולהבין מה נותנת אותה ממשלה ולאיזו תכלית היא נועדה?

נעיין נא בדבריו של החזון איש בספר ״אמונה ובטחון״ וכך הוא כותב-״קו דק משתרע בין החכמה והסכלות ולא יתן לאדם ליכנס להיכל החכמה. אך עין העדינות ועליזת הנשמה מוחקת את קו החוצץ כליל, ומסילת החכמה לפניו למישור. אבל האדם הנמשל לעיר פרא אשר אסור בזיקי התאוה כביום היולדו רדוף ממתקים, רעב תענוגים, רגזן תמידי, מלא גאוה, גם אם חונן בכשרון החכמה בתכונת נשמתו....לא תמצא ידו לעשות חיל בלימודים. כי מידות מגונות עורלת לב ואטם המוח סוגרות דלתי החכמה ונועלות שערי בינה, כי בסוד החכמה נימים דקים, שרירים עדינים, לא יראום עין בשר, רק עין עדינה של לב עדין״.

אומר לנו החזון איש שמידות גסות ולא מעודנות,מותירות את האדם לא מפותח והוא נשאר כביכול ילד קטן, ולכן גם בתחום השכלי הוא לא מתפתח והוא לא יכול לתפוס ולהבין מושגים עמוקים ודקים.

האם פירוש הדברים הוא שאין זו מטרה לכשעצמה אלא רק אמצעי למטרה סופית של עדינות הלב שיוכל להשיג חכמה?

האם אם כן זו רק המלצה גרידא למי שחפץ בלימוד מעמיק?

ממש כפי שידוע למשל כיום ברפואה הפסיכוגנית, שיש סגנון התנהגות הקרוי-״דפוס ההתנהגות מטיפוס A", אנשים עם דפוס התנהגות כזה מאופיינים בעיקר בדחף תחרותי מופרז, חוסר סובלנות ועוינות.

מערך ההתנהגויות הללו גורם להם לחיות חלק ניכר מזמנם בלחץ וברגשות שליליים עצורים של תוקפנות וכעס, וכך הם בסיכון גבוה מאוד ללקות במחלת לב כלילית.

אדם כזה למשל יופנה לטיפול ותרפיה שיעזרו לו להשקיט את רגשותיו השליליים ואת הלחץ הנפשי בו הוא שרוי, במטרה להפחית את הסיכוי לחלות במחלת הלב הכלילית.

האם החזון איש מתכוון לומר על אותו המשקל,שצריך לשלוט ולעדן את מידות הנפש שלנו כדי להשיג חכמה ולא להיוותר בבורות?

האם אין ערך נוסף שמחייב זאת?

רבי יהודה הלוי במאמר השלישי בספר הכוזרי, מסביר שהחסיד מושל בכוחות נפשו כמו מושל עיר וכפי שנאמר בפסוק-״ומושל ברוחו מלוכד עיר״, וכך הוא יכול להשתמש בכל חושיו וכוחותיו על פי הנטייה השכלית שמאחדת את כולם ונותנת לכל חוש וכח את צרכיו ורותמת אותם לשיתוף פעולה, וכך נסללת הדרך למדרגה נוספת שהוא קורא לה ״המדרגה האלוקית״, שהיא מעל ״המדרגה השכלית״.

אבל שוב נשאלת השאלה, האם השלטון והמאבק בנטיות הגוף, מהוה מטרה לכשעצמה, או שמא זהו רק שלב ביניים שנדרש לעיתים עבור השלב הבא?

האם הדינמיקה הנפשית שמתאר פרויד, בין האיד ועקרון העונג הפרוע לבין האגו ועקרון המציאות המעודן הוא רצוי וטוב?

לפי פרויד יש למעשה מפגש בין העקרונות הסותרים, ועבור בגרות תקינה נדרש עידון וריסון שיצור בסופו של דבר את האני העליון.

וכאשר אין איזון ועידון מושלם, האדם יכול לסבול מחרדה נוירוטית שמא הוא יאבד שליטה והאיד שלו ישתולל ללא שליטה. או מחרדה מוסרית בה הוא מתיסר על מעשה שעשה שאיננו מתאים לאני העליון (יסורי מצפון), אבל מהי התכלית של כל זה?

פרויד ביסס את תורתו הנפשית על תורתו האבולוציונית של דארווין, ואם כן לא תיתכן תכלית נעלה כל שהיא לאני העליון, המקסימום שניתן לומר בקשר לזה הוא שההתפתחות האבולוציונית האנושית הכשירה את האדם ליכולת נפשית שכלית של עידון וזולתנות חברתית אשר יכולה לתעל את מניעיו ונטיותיו על פי שכל ותרבות.

אולם זה מה שגילה לנו רבי יהודה הלוי שמעל המדרגה השכלית ישנה מדרגה נוספת, האלוקית.

 אם נשים לב נגלה שבעצם בתורה אין מצוות ואיסורים מפורשים על מידות ונטיות כלל וכלל, ולכאורה כיצד זה יתכן, אם זהו שלב הכרחי בעבודת האלוקים, כיצד ניתן להתעלם בכתובים מכך?

רבי חיים ויטאל עונה על כך בספרו ״שערי קדושה״ ומבאר שדוקא משום שמידות הנפש הן הבסיס, לכן הן לא הוזכרו בתורה. כי המצוות שייכות למה שהוא מכנה ״הנפש השכלית״, ואילו המידות שייכות ״לנפש היסודית״,ונצטט כמה מילים מדבריו-״כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי״ג מצוות התלויות בנפש השכלית״.

זאת אומרת שהשלב הזה קודם לתורה וכפי שנאמר בפרקי אבות-״דרך ארץ קדמה לתורה״, אולם מכאן נובעת חשיבותו העצומה של השלב הזה, מפני שעליו מבוססות המצוות שניתנו לנפש השכלית.

ידועים דברי הרמבם בנושא, בהקדמתו למסכת אבות המכונה-״שמונה פרקים להרמבם״, אולם כעת נוכל אולי להבין אותם באור חדש.

הוא מביא שם את דעת הפילוסופים שטענו שהחסיד שנפשו קצה ומואסת בעשיית הרע, הוא נעלה ושלם יותר מזה שצריך להילחם בעצמו ולעצור את נטייתו לפשוע ולחטוא, כי יש לו עדיין בנפשו תכונות ונטיות רעות.

ושאל הרמבם שלכאורה חז״ל חלקו עליהם וסברו שמי שנלחם וכובש את יצרו הוא הנעלה והחשוב יותר, שהרי אמרו-״לפום צערא אגרא״ (לפי העמל והמאמץ-השכר), וכן אמרו-״אפשי לאכול בשר בחלב או ללבוש שעטנז, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי״, דהיינו אין צורך לא לחפוץ בעשיית חטא אלא צריך לדעת להתגבר על הרצון?

ומבאר הרמבם שחז״ל דיברו רק על חוקים שאינם מצוות שכליות, ובהם השכר הוא על כבישת היצר.

מה שאין כן במצוות השכליות כמו רצח וגזל וכדומה, שהן אכן תכונות ונטיות רעות ופחותות, בהן בודאי שהצדק עם הפילוסופים שאמרו שהחסיד שכלל אינו חושק בהן, הוא הנעלה והשלם.

והנה לפי הפסיכואנליזה, יתכן שברורה מאוד גישת הפילוסופים, מפני שהדינמיקה והמאבקים התוך נפשיים בין עקרונות העונג והמציאות, גוזלים אנרגיות נפשיות ואינם משמשים שום תכלית לכשעצמה, ולכן לכאורה בודאי שמוטב היה לו היה נחסך מאיתנו כל השלב הלוחמני הזה שיכול לגרום לחרדות ודיכאון והפעלת מנגנוני הגנה לא בריאים, ועדיף היה להגיע מיד לישורת האחרונה בה ה״אני העליון״, כבר מעוצב ודומיננטי באישיות שלנו.

אולם לאדם המאמין כל ההסתכלות שונה לגמרי, מפני שגם לפי הרמבם שבמצוות השכליות צריך לקיים את דברי הפסוק ״אוהבי ה׳ שינאו רע״, אבל בכל זאת לרוב בני האדם יש תשוקות ורצונות לא טהורים וזכים בעליל, והדרך להגיע לתיקון הנפש ועידון נטיותיה נותרת ארוכה מאוד.

אבל, כפי שהזכיר הרמבם את מאמרם-״לפום צערא אגרא״, שפירושו הוא כפי שכתב בתחילת ספר מסילת ישרים-״עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון״, דהיינו שהמין האנושי התיחד בשילוב של גוף ונשמה, והחיים בעולם הגשמי נועדו לספק לנו מטרה של גילוי רוחני בתוכנו מתוך עבודה פנימית של הנשמה שבקרבינו.

כאשר מסתכלים במבט כזה, יש לנו דוגמא קלאסית מושלמת של לוגותרפיה, בה יש משמעות ותכלית לכל מאבקי הנפש והדינמיקות התוך נפשיות, אשר נעות בין הצלחה לכישלון שוב ושוב בחיינו.

כי אחרי הכל, אלוקים ברא כל אחד מאיתנו כדי שיעשה בעצמו את הדרך ויתקרב אליו, ולכן כל היצרים והנטיות, אינם רק מכשולים שמוטב לנו שלא היו בנמצא, אלא להיפך ממש.

כל מטרת חיינו לפי התורה היא להתמיד במאמץ ולעצב את אישיותינו המשולבת מגוף ורוח, ליחידה אחת מאוחדת וממוקדת במטרתה, ובכל שלב בדרך ובכל קרב בתהליך אנו מממשים את סיבת קיומינו ומגשימים את תכליתנו.

לכן מבאר הרמבם שחז״ל שיבחו והיללו את המושל בנפשו מתוך צער, ולכן אומר הגאון שהאדם חי כדי לשבור את מידותיו.

כי אכן התורה נותנת ערך ומטרה למלחמה הנפשית, ורואה בכך את תפקיד האדם מעצם מהותו. בניגוד לתפיסה חילונית כפרנית שיכולה לראות במאבקים הללו רק מתכון ליסורי נפש מיותרים.

 

בברכה שכל אחד יגשים את עצמו בדרכו היחודית לו בשלימות. 

אשמח לשמוע תגובות