הרבה פעמים אנחנו צופים בסרט או בפרק מסדרה ואומרים לעצמנו "אין מצב שדבר כזה יקרה במציאות. זה כל כך מוגזם, כל כך דרמתי, כל כך לא מציאותי". אך בצורה בלתי מודעת אנחנו מקבלים מושג על איך אמורים כביכול להתנהל חיינו, וחלק מזה זולג אל מעשינו וציפיותנו מהסביבה. אנחנו מרגישים שאנחנו הדמות הראשית בסרט של חיינו ושכל השאר הם דמויות משנה שאמורות להאיר אותנו באור מסויים, לתמוך בנו או לתת לנו קונטרה. הרי לא יכול להיות שהחיים הם כאלה משעממים, נכון? אנחנו תמיד מחכים לדבר הגדול הבא שאמור לקרות לנו ואיכשהו יש את ההרגשה שזה נמצא ממש מעבר לפינה. צר לי לאכזב, אבל החיים משעממים ובשביל אחרים אתה לא דמות ראשית אלא במקרה הטוב סטטיסט ברקע. איך זה שנהיינו כל כך מכורים לריגושים ולתפניות דרמטיות בחיינו? 

תסריט בנוי מדרמות קטנות וגדולות, מצבים בהם אינטרסים מתנגשים וקונפליקטים צצים בכל פינה. זה מה שהופך את התסריט למעניין, זה מה שמניע את הדמויות ומקדם את העלילה. בסופו של דבר, אנחנו צופים בסרט כי אנחנו רוצים לחוות ולהרגיש משהו, והדרמות הן הגורם שמכניס אותנו אל תוך התסריט והופך אותנו למעורבים רגשית. נהיינו כל כך מושפעים מקולנוע וטלוויזיה שמצב של שגרה משעמם אותנו ואנחנו רודפים אחר הדרמות בחיינו, גם בצורה בלתי מודעת. אנחנו תופשים את השגרה כמשעממת כי בסרטים ובסדרות לא מראים לנו שגרה, מראים לנו רק את הנקודות הדרמתיות בחייהם של הדמויות, הרי אחרת העלילה לא תהיה מעניינת. מראים לנו רק את הרגעים הקטנים שבהם הדמות נקלעת למצב בלתי אפשרי או את הסיטואציה הנדירה שבה צירוף מקרים מופלא מביא לרגע רומנטי הכולל זיקוקים, גשם, מוזיקה ברקע וכמובן נשיקה. 

זה גורם לנו להרגיש שאם נכנסנו לשגרה סימן שמשהו לא בסדר, ששום דבר לא מתקדם בחיינו. מצד אחד ההרגשה הזאת יכולה לגרום לנו לנסות ולהתקדם בחיינו, לשפר את מצבנו ולדחוף את עצמנו קדימה. אך מצד שני זה עלול להיות מסוכן. שגרה בזוגיות עלולה לגרום לתחושה של 'משהו לא בסדר' כי לא קורה שום דבר חדש ומסעיר. במקרים קיצוניים יותר זה עלול להוביל לבגידה. דבר דומה יכול לקרות בעבודה. כיום אנשים רבים לא מתמידים בעבודתם ומחליפים מקומות עבודה לעתים תכופות כי הם מרגישים ששום דבר לא מתקדם ותמיד צריך להיות בתנועה. 

בצורה תת מודעת פיתחנו לנו ציפיה מהחיים להיות מרגשים וכמעט ואיבדנו את היכולת להוקיר את מה שיש לנו ביד. עלינו להיות עירניים ולהפריד את התסריט שיצרנו במוחנו מהמציאות שבה אנו חיים. ככל שנהיים מודעים לאיחוד הזה שאנחנו נוטים לעשות, כך נבין שהחיים על מי מנוחות עדיפים על הדרמות שרואים על המסך.