האש שבתוכי

אתהלך לשם - גאווה בי,
ואנדוד משם - גאווה בי,
ואשים פעמי אל קצה-סוף-עולם-
גאווה בי.
ואמלט נפשי אל לב תבל-
גאוות עולם עדיין בי.

זיק אור בל ייכבה,
אבחת תמיד שלא אשכחה.

שעל אחר שעל בתוככי מדבר,
גוף לאה וראש מושמט
יצעדו בסך לבדם.
וסביבם ייכרך בעוז אין יכול לו,
נס הגאווה עז הגוון.

ובערבי חושך מכבידים
ניעור ניצוץ העד,
ואשאלני בלא קול-
מהי משמעותה
של גאווה מחפירה?

תציתני האש ותבער בקרבי,
אך את הלילות שמחוץ
לעולם לא תאיר.

האומנם, יקירי?
הן טבעו של גז להתפשט,
וטבעה של חיה לשרוד
וטבעה של שריפה
לפרוץ ולדלוק,
לשרוף ולהרוס,
לצאת ולהתבלט,
קבל עם ועדה
תכריז ותצהיר- הנני כאן.

אמת ויציב, ידידי ורעי,
אך אין דרך אדם כחיי בהמה,
ונבדל הוא מן כל הטבע כולו:
אותם הפחד לא יכבול,
ובי מורא אין שעור יציב וקיים.

לא יידע אדם לעולם,
ולא יבין ברוב שכלו,
ייסורי גאה נכלם,
ומכאובי אדם נשפל,
כי האש- רק לי שייכת,
והבערה- רק בי תבער.

וכל אותם בורי עולם,
שבדרכי חברתם ינהגו,
לא יבזו הנבדל מקרבם?

לא ירך לבבך מאלו,
ולא תשת נפשך לקולות שנאתם:
האש, אש הגאווה היא,
אך מיהו הגיבור היכול לאותה בערה,
לכשזו תהפך בשבריר הרגע,
לחמת זעם משתוללת?
מוסר לא ילמדוך
ודרך ארץ לא בך יקנו,
כי לימינך הצדק,
והבלי הבלים- אמונתם.

צועד אל פי תהום
ומרחיק פסיעתי לאחור,
לשמור נפשי מנפול.
ומן העבר השני,
הרחוק ממני כל כך,
אמצא מקום יישוב-
נחמד מראה וטוב עיניים,
רחב ידיים ואנשים בו רבים,
עולזים ושמחים.
ואדע-
זו התהום בינינו עוברת,
ואל עבר זר לעולם לא אפרוץ,
כי מרחק הנצח בנינו מפריד,
ולא יצלחו אפילו כוח איתנים-
יסוד ההרס והחורבן,
יסוד החום והאהבה.

ואכן, פרצה האש.
שריפת ענק פשתה בכל
וחורבן נותר לפליטה.
ועל השיממון האירה השמש,
את הלילות האפלים ההם.

מאמר זה טרם דורג

מרתקמענייןנחמדסבירגרוע