שלום אורח התחבר / הרשם
הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
הבהלה_לזהות

הבהלה לזהות


סקירת משבר הזהות הישראלי לאור בחירת הדמויות המודפסות על השטרות החדשים
"כי סערת עלי, לנצח אנגנך, שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים"
 
ההחלטה להטביע על השטרות החדשים את 4 המשוררים: נתן אלתרמן, שאול טשרניחובסקי, לאה גולדברג ורחל היא החלטה מעניינת ולא פשוטה, החלטה שגם משקפת את הניסיונות של החברה הישראלית להבנות לעצמה זהות.
 
לכאורה, בחירה נאה ומושכלת. אלתרמן רחל וגולדברג ואפילו טשרניחובסקי (אם כי במידה פחותה) הם חלק אינטגרלי מפסקול השירה העברית והתרבות העברית, הן בשנים שבהם פעלו, ובמידה רבה עד היום.
להכרתי מדובר על בחירה שמבטאת דווקא חוסר הבנה של מושג הזהות, וניסיון שווא, אחד מיני רבים לייצר תחושת "אנחנו" מזוייפת בחברה הישראלית. מלבד הביקורת על הדרת משוררים מזרחיים מהשטרות החדשים, שבעיני היא מוצדקת במידה רבה, הרי שיש בבחירה הזו ביטוי למצוקה אונטולוגית של החברה הישראלית.
 
מעניין לחשוב; מיהם גיבורי התרבות שלנו? מיהם אנשים שהיינו רוצים להנציח אותם? פוליטיקאים, משוררים, אנשי רוח או אנשי מעשה? האם יש לנו גיבורים כאלה בהווה של החברה הישראלית? איזה גיבורים ייצרה החברה הישראלית מאז קום המדינה? אם היינו מוכרחים לבחור בגיבורים כאלה, באנשי שם ומעלה, במי היינו בוחרים? רבין? יוני נתניהו? בגין? מיקי ברקוביץ'? עפרה חזה? רפרוף מחשבתי מהיר על תולדות ישראל מאז קום המדינה עשוי להעלות קושי רב במציאת גיבורי תרבות אקטואליים.
 
לאור זאת כנראה, החליטו הממונים על בחירת גיבורי השטרות ללכת קצת אחורה, לעידן הורוד-לבן של הציונות ערב קום המדינה. ואכן, הימים בהם פעלו ארבעת המשוררים המוצעים הם ימי הזוהר של הציונות והיהודים. ימים בהם אש המחלוקת לא איימה לפלג את החברה הישראלית כמו היום, ימים שבהם, למרות הבדלים רעיוניים עצומים בין ימין לשמאל, הייתה לכאורה תחושת סולידריות בחברה הישראלית, תחושה ברורה ומוצקה של "אנו באנו ארצה". ימים בהם הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא הטיל צל על החזון הציוני שהיה ברור ופשוט. ימים בהם שאלות כמו יוקר המחיה, שוויון בנטל עוד לא באו לעולם. ובעיקר, ימים שעוצבו והונדסו בתודעה הישראלית כימי התום, יפי הבלורית והתואר. ימים שנוח להתרפק עליהם, לא בהכרח משום שאכן היו כה יפים וטהורים אלא משום שאנחנו זוכרים אותם כך.
 
לאחרונה נפטרה דבורה עומר ז"ל, שעל ספריה, כמו רבים מבני גילי, גדלתי. סיפוריה על איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון ובנו של מחייה השפה (שעיון בסיפורו דווקא מזכיר שהקונפליקט בין הציבור החרדי לכללי היה נוכח מאוד כבר אז), וסיפוריה על משפחת אהרונסון ועל שרה גיבורת ניל"י חישלו בתודעת הילד שלי את הימים המופלאים האלה. ביחד עם יגאל מוסינזון וחבורת חסמב"ה, ביחד עם אורי של אסתר שטרייט וורצל ושאר גיבורי ספרות ערגה תודעתי לאותם הימים היפים והנשכחים מלב.
 
האם זו התרפקות או בריחה? התבססות על שורשי הציונות או מסע שכחה לתקופה עלומה והתעלמות מקונפליקטים מהבדלים ומהפסיפס המרכיב את החברה הישראלית. לדידי, התשובה ברורה. הבחירות האחרונות בישראל, לא עסקו, כמקובל לחשוב, בשאלות חברתיות, אלא בשאלות של זהות. תבוסתה של מפלגת העבודה היא תבוסת הניסיון לייצג את דמותה של מדינת ישראל כמדינת סוציאליסטית; הצלחתו של יאיר לפיד היא במכירת אשליית ה"ישראלי" האולטימטיבי; ניצחונו היחסי של גוש הימין הוא ניצחון הזהות הדתית-מסורתית-לאומית. הציבור הישראלי, יותר משהוא מבקש הפחתת מע"מ הוא מבקש לעצמו חזון חדש, ערכים חדשים וזהות חדשה. כמו באירופה כך גם בישראל, המשבר הכלכלי מציף משבר אחר, חזק יותר, חריף יותר ונוקב יותר – משבר הזהות. אירופה שלאחר מלחמת העולם השניה בחרה בפציפיזם פוסט-מודרני, בחרה לקעקע את מושג הזהות, הדת והגזע, מצב שהביא אותה לפשיטת רגל רוחנית ומוסרית. כך גם מדינת ישראל, או למצער, זרמים מסויימים בתוכה, מבקשת לחקות את הסיפור האירופי (אימפריאליזם פושט רגל) ולהעתיק אותו למזרח התיכון (כיבוש משחית). אלא שלא אלה ולא אלה הצליחו למצוא תרופה לאובדן הזהות. הדרישה לזהות לאומית, קולקטיבית מנוסחת וברורה נותרה בעינה, באירופה כבישראל.
 
והנה, ניסיון אחד מיני רבים למצוא פיתרון, כביש עוקף לשאלת הזהות, על ידי היצמדות לאשלייה קונצנזואלית של עם אחד ושמו אחד. ניסיון ליצור לנו גיבורי תרבות מוסכמים יש מאין. ההתנגדות העדתית לבחירה במשוררים אשכנזים היא רק קצה קרחון של הביקורת על הבחירה בשטרות החדשים. הבעיה קשה הרבה יותר. האם שאול טשרניחובסקי הוא גיבור תרבות? האם נתן אלתרמן הוא גיבור תרבות? האם בגלל שלאה גולדברג ורחל היוו "נכס צאן ברזל" בשנים עברו מצדיקה את הטמעתן על מערכת השטרות? התשובה היא שלא. אף אחד מאותה רביעייה (ובמיוחד לא הגברים שבה) לא מהווה היום, ולא בעשרים שנה האחרונות אייקון תרבותי חי ונושם. רבים אוהבים את שירי ארבעת המשוררים המוצעים, ורבים לא מכירים אותם כלל וכלל. מדובר בתפירה לא מוצלחת של עולם אחר, של מדינה אחרת, שהייתה כאן עד לפני כשלושים שנה. מדינת שעוד לא התעוררה לחלוטין מתהליך ההאחדה של קום המדינה, ולא חשפה עדיין את מלוא גווניה. בחירה בארבעת המשוררים מייצגת היצמדות לזהות צרה, ניסיון להקפאת הזמן והקפאת התודעה הלאומית, ניסיון למסגר עולם שהיה ואיננו עוד, ישראל הטובה והישנה. ממש כמו הפרוייקט של יאיר לפיד, מנחה טקסי יום הזיכרון, הישראלי השלם והמושלם, שמנסה לייצר זהות עדכנית, ניסיון כושל, מטייח ולא מוצלח.
 
את התרופה למשבר הזהות, כדאי לחפש לא במאה האחרונה, ולא רק באבות התנועה הציונית אלא גם ובעיקר בעברו הרחוק יותר של העם היהודי. הגיוון הנוכחי בחברה הישראלית הוא המשך ישיר לגיוון העצום שיצרו חיי הגולה. קהילות שונות, מנהגים שונים, גיבורים שונים. הניסיון הבן-גוריוני ליצור ישראל תנ"כית טרום-גלותית סיים את תפקידו החשוב, וכעת ניתן ורצוי לחזור שוב לשורשים המגוונים של האומה. אמנם דמויות כמו אבן גבירול, רמב"ם, גר"א, שפינוזה, בר כוכבא, ר' נחמן מברסלב, שבתי צבי, רמח"ל ועוד מיני אושיות נשכחות מזמנים עתיקים יותר, אף הן אינן משחקות היום תפקיד עדכני בחברה הישראלית, אולם הן כן נושאות עימן את מסר הרב-גוניות, את מסר האתניות והשורשיות, את מסר ההכרה בכך שאין לכפות על החברה את ההאחדה המזוייפת ויש לאפשר לכל גווניה ולכל קהילותיה לנשום לרווחה. אציע למשל את הרביעייה הבאה: ר' שלמה אבן גבירול (עדות מזרח), בן גוריון (חילונים סוציאליסטיים), גר"א ( חרדים) ושלומציון המלכה או שרה גיבורת ניל"י (נשים). גם אם רביעייה זו אינה מושלמת, הרי שהיא לפחות מאפשרת ייצוג יותר רחב של החברה הישראלית ועושה צדק עם ה-DNA הלאומי.
 
משבר הזהות של החברה הישראלית מצריך את הרחבת הזיכרון הישראלית אל מעבר לשנות הקמת המדינה וימי המנדט. החברה הישראלית כבר התבססה מספיק בשביל להיזכר בעבר הרחוק יותר שלה, ומסתבר גם, שעבר זה הולך ולוקח חלק חשוב יותר ויותר בגוונים השונים המרכיבים אותה כיום. התייחסות לעבר זה, והתייחסות למורכבות שהוא מכיל, עשויה לפתוח פתח לזהות ישראלית אמיתית, רחבה, זהות שתאפשר לכל נוסעי הספינה ששמה מדינת ישראל, להרגיש בבית.


מה דעתך על הבהלה לזהות ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה