הערה: הרעיונות המופיעים להלן מהווים ניסוי מחשבתי (מודל) פרובוקטיבי לצורך דיון בלבד, ואינם משקפים את דעותיי האישיות ואת תפישת העולם שלי. אשמח לתגובות ענייניות בעד ונגד, מפורטות ומנומקות עד כמה שאפשר, ואנא בלי הערות אישיות.

---

 
"אין דבר העומד בפני הרצון" – אִמְרה ידועה ומי אני שאערער עליה. לכאורה, אם נרצה מספיק לא יהיה מכשול שיעמוד בפנינו. ניחא! אלא שהרצון עצמו, האם אנו שולטים בו? פעילותנו היומית גדושה בצמתי החלטה, בהם אנו נדרשים לבחור בין שתי אפשרויות או יותר. לעתים, גם כשהבחירה היא בנושא פעוט ערך (תה או קפה?), אנו מתקשים להחליט, ולעתים אנו מגיעים להחלטה ללא היסוס, בין אם חשיבותו של הנושא מזערית ובין אם היא רבה. המניע לקבלת כל החלטה שאינה נכפית עלינו הוא הרצון שלנו.
 
מכיוון שמדובר בבחירה בין שתי אפשרויות או יותר, ההחלטהבאיזו מן האפשרויות לבחור מוּנָעת  מהעדפת רצון מסויים על כל רצון שמכוון לאפשרות אחרת. כלומר, ההחלטה נובעת מהתגברות רצון אחד על כל השאר במצב של התנגשות רצונות. איזהו הרצון שיגבר על כל השאר? על כך אין לנו שליטה בפרק הזמן הקצר שבו מתקבלת ההחלטה. אנחנו יכולים, ובדרך כלל נוהגים בטרם קבלת ההחלטה לשקול את האפשרויות השונות העומדות בפנינו ובכך לתת משקל רב יותר לרצון שיכריע את הכף, אבל כשנגיע לצומת ההחלטה נפעל בסופו של דבר, או נכון יותר לומר, נוּפעל על ידי הרצון שיגבר על כל השאר. לפיכך, בניגוד למה שנדמה לנו, אין לנו למעשה חופש בחירה.
 
לדוגמה, נניח שאנו רוצים לרזות ונמנעים מאכילת ממתקים עד שמגיע פיתוי שקשה לנו לעמוד בפניו (עוגת שוקולד עם קרם אגוזים). אנו שוקלים האם לספק את הרצון לרזות או להעדיף על פניו את הסיפוק הרגעי, כלומר להכנע לחשק. השקילה הזו עשויה לחזק את הרצון לרזות אבל עדיין יתכן שהחשק להיכנע לפיתוי יגבר. בקיצור, מאוד רצינו "להיות בסדר" אבל יותר מכך רצינו להשתחרר מדחף שהעיק עלינו. אם כך, אנחנו לא אשמים ולא מגיע לנו עונש על חטאינו, כי הרצון שלא היה בשליטתנו אכף עלינו את מה שעשינו.
 
וכמו שאין לנו שליטה על רצונותינו כשמדובר בחטאים פעוטים, כך הוא הדבר לכאורה בכל חטא שנבצע, חמור ככל שהיה. אם כן, האם העבריין אינו אשם בפשעיו, חמורים ככל שיהיו, מכיוון שהוּפעל על ידי רצונותיו, שעליהם אין לו שליטה? והאם על כן הוא פטור מעונש?
 
לפני שאתן תשובה על כך, אציג שאלה אחרת. מה הביא את העבריין למצב שבו הרצון לבצע פשע גובר על כל רצון שמתנגש בו? כלומר, האם העבריין אשם בכך שהוא עבריין? יתכן שהסביבה (החברה שבה הוא גדל ו/או האנשים שהופקדו על חינוכו) היא שהביאה אותו  להיות מה שהוא. יתכן גם שהסביבה פעלה ככל יכולתה לחנך אותו בדרך הישר או להחזירו למוטב, אבל הוא מסיבה כלשהי (גנטית או אחרת) לא רצה לשתף פעולה. שוב הרצון הוא אשר קובע, ומכאן שהעבריין אינו אשם. כלומר, לא מגיע לו עונש כ"גמול הולם" על מעשיו.
 
כמובן שמסקנה זו אינה עומדת בקנה אחד עם האינטרס של החברה למנוע פשיעה, ולכן מבחינה מעשית אינה נכונה. זאת מכיוון שהענישה, במערכת אכיפת החוק, אין מטרתה  לגמול לעבריין על מעשיו אלא להגן על החברה מפניו. הענישה  מהווה גורם מרתיע שמשתלב במערכת הרצונות של העבריין. האפקטיביות שלה תלויה בָּמידה שהרצון שלו לא להיענש מתמודד עם הרצון שלו לבצע את הפשע, ולכן היא צריכה להיות חמורה דיה ולא יותר מכך.
 
אבל מאחר שאנחנו בני אדם עם קשת רחבה של רגשות, אנחנו מתקוממים לעתים כנגד עבירות קשות ומבקשים נקמה כדי להרגיע את הזעם שהן גורמות לנו. במקרים מסוימים הצורך לשכך את הזעם נלקח בחשבון והדוגמה הקיצונית ביותר היא גזירת עונש מוות על פשעים כלפי העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השניה על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. למרות שעונש זה מוּנָע ללא ספק מהצורך הרגשי בנקמה ולא מהצורך להגן על החברה, אין גם ספק שהוא ראוי ונכון ואף מתגמד לעומת חומרת העברה. הטענה שהעליתי לעיל, שמכיוון שהעבריין (במקרה זה אדולף אייכמן, הפושע היחיד שהוצא להורג בישראל על פי החוק לעשיית דין בנאצים) לכאורה אינו אשם כי הוא פעל על פי רצון שאינו בשליטתו, שכלתנית מדי ואינה מתיישבת עם הרגש האנושי. אין לזלזל ברגש האנושי, כי בסופו של דבר הרגש, לא השכל, הוא הבסיס לסולם הערכים שלנו. ללא רגשות אין משמעות ואין חשיבות לחיינו כפרטים, כחברה וכעם, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
 
לסיכום, על פי המודל שהצגתי, העבריין אינו אשם בפשעיו כי הם מוּנעים מרצון שאין לו שליטה עליו, אבל המסקנה הנובעת מכך, שלא מגיע לעבריין עונש, אין פירושה שהוא  פטור מעונש. החברה חייבת להעניש אותו כדי להגן על עצמה. הענישה מרתיעה את העבריין מלבצע את הפשיעה כי היא מוסיפה למערכת ההחלטות שלו את הרצון להמנע מעונש. עם זאת, תפקיד הענישה הוא לעתים גם לשכך את זעם הציבור (הצורך הרגשי בנקמה) במקרה של עברות חמורות, ואין בכך פסול.