לאחרונה אני מנהלת קרב התשה נגד ההוצאות השוטפות. בהמחשה ציורית הייתי מתארת זאת כמו במשחקי המחשב שבו עלינו להשמיד כל מטרה לפני שהיא פוגעת בקרקע ופוסלת אותנו. התחושה היא שככל שאני מצליחה ליירט ככה מתגברת מסת ההוצאות הנופלות. 
מחושבות כספית מעולם לא הייתה הצד החזק שלי עד לחודשים האחרונים. אם בעבר הרשתי לעצמי להנות פה ושם מהוצאות קטנות שאינן מתוכננות ולפעמים אינן שימושיות - הרי שבתקופה האחרונה אני מחושבת עד לרמת השקל. תולדותיו של כל שקל שיוצא ונכנס ידועים לי, מאין הוא בא ולאן הוא ילך. ההחלטה עכשיו איננה בין בגד לקישוט דקורטיבי לבית. השיקולים עכשיו הם ברמה מעשית לחלוטין, בין הוצאות טיפוליות לילדים לבין נעליים. 
מצב זה של הוצאות גדולות מאוד לעומת הכנסות ממוצעות אינן נחלתי שלי בלבד, אלא המכנה המשותף למרבית המשפחות בישראל ולמרות זאת מעולם לא הייתה בי אופטימיות גדולה כל כך באשר ליכולת המצב להשתנות כמו היום. ברור לי לחלוטין שהשינוי אינו מיידי אבל מרגע שהכח עובר להמונים וזה בדיוק התהליך שקורה עכשיו הרי שהשינוי בוא יבוא.
זה הזמן שבו מסה גדולה של אנשים יכולה להשמיע את קולה ולהשפיע. יש ביכולתנו להאט את קצב הכדורים המושלכים עלינו מלמעלה. ליושבים במסדרונות הכנסת אין היום ברירה אלא לשמוע ולהתחשב בקול הציבור. במשחק הזה אנחנו יכולים לנצח בעיקר עכשיו אחרי שהבחירות האחרונות הוכיחו שהצורך בשינוי מחויב המציאות.
אז זהו זה נותר לנו לקחת אויר ולהמשיך ליירט עד שמישהו למעלה יתעייף ויבין שהשינוי כבר כאן והוא הכרחי.