"הולכים ליום הולדת" אמרתי לבתי לאחר שחזרה מהגן. לבושה שמלה חגיגית שהיא בחרה וסנדלים, לבקשתה קלעתי לה שתי צמות והבלונדינית שלי מוכנה לצאת. זהו היום הולדת הראשון שאנחנו מוזמנים מהגן הנוכחי,תחילת שנה עדין מורגשת באוויר. אני עוד לא מכירה את כל ההורים והנסיכה כבר כנראה מכירה את כל הילדים. הגענו ליום הולדת של הנסיכה בת ה-4 שאורגנה לה מסיבת הפקה לא קטנה בסגנון בת מצווש. אני לרגע הרגשתי לא בנוח שכן לא ידעתי למה בדיוק אני מכינה את בתי וכיצד תערך המסיבה.

שולחן חטיפים מסורתי ומוזיקה של שירי יום הולדת וקצביים, בתי מסרה את המתנה והברכה שהכינה,ילדת היום הולדת היתה לבושה כנסיכה מדוגמת ועכשיו קדימה יום הולדת! עמדתי בתור עם בתי לפינת האיפור ואיכשהו הגענו לדוכן הקעקועים ובתי התחדשה בקעקוע מנצנץ על היד בצורת פרפר. איפור. או.קי אני לוקחת אוויר, אנחנו לא בבית עכשיו ובתי כנראה מרגישה דיסוננס רציני לאור העובדה שאפילו את הלק שעל רגליה אני לא מרשה לה ללכת איתו לגן, אז מה פתאום איפור עכשיו? אני שיחררתי, עכשיו מותר, לעומת זאת לבתי היה קשה לקבל את העובדה למה אמא פתאום מרשה איפור ועוד קעקוע מנצנץ על היד שבפעם האחרונה שעשתה כזה אסרתי עליה לשים כל קעקועים כי זה לא יורד במקלחת.

 

כל האמהות יושבות סביב בזמן שהבנות עסוקות ביום הולדת, אני גם רוצה להצטרף, וראיתי שגם יש פינת קפה, ממש בשבילי. הקטנה שלי זוחלת בצד ואני רק רוצה לשבת רגע, לנשום אוויר ולצפות בבת שלי משתתפת ביום הולדת כשאר הילדות.

כשהקטנה מתחילה לדרוש תשומת לב והגדולה דבוקה לי לרגל שהיא מתביישת ללכת להשתתף אני מזעיקה את החצי לבוא להצטרף למסיבת היום הולדת. כמו אזעקה עם צ'קלקה הוא הגיע והציל את המצב.

בהמשך הערב כשההפעלה התחילה לרגע נשמתי עמוק, החצי חיבק אותי, הקטנה רגועה בידיי והנסיכה יושבת ביחד עם כל הבנות ומקשיבה להוראות המפעילה שמחלקת קישוטי נסיכות, קשתות, משקפיים, מטפחות, שרשראות ועוד. "נו כבר" אני חושבת לעצמי "שיתנו לה איזה אביזר" ובכל פעם רואה את בתי נדחקת הצידה כשבנות אחרות, גדולות יותר ממנה נדחפות בתור והיא שוב עוברת לשוליים. אני רואה אותה נלחמת, נעמדת ועוברת קדימה, היא רוצה גם, כמו כולן ואני רוצה גם, בשבילה. אני מחזיקה לחצי את היד ומרגישה את הלב שלי מתכווץ, "שיתנו לה כבר" אני חורקת שיניים בשקט. אמא נוספת שעומדת לידי וצופה במתרחש מרגיעה אותי, שזה בסדר, זה השלב, ככה זה צריך להיות ושלא אתרגש.

לאחר דקות ספורות הבת שלי מקבלת סוג של מטפחת ואני נושמת לרווחה וחוזרת לפינת הקפה להרגע, אולי הפעם אצליח למזוג לעצמי משהו לשתות. ההפעלה ממשיכה והחצי תופס פיקוד על הגדולה, לא יכול להיות שזה כל כך קשה לי, קשה לי בשבילה. אני מעדיפה לתפוס מרחק ולצפות במתרחש מהצד שלא תרגיש את האנרגיות הלחוצות שלי ותלחם על מקומה.

אני תופסת לי רגע של נחת, רואה את בתי בתוך המעגל, היא בפנים, משתתפת עם כולם. אמא של ילדה אחרת מהגן נגשת אלי ושואלת על בתי ומספרת לי כמה הבת שלה רוצה לשחק עם הנסיכה שלי ואולי נבוא אליהם איזה יום, אני מחייכת ומסכימה ברצון. בהמשך הערב בשיחה עם אחד האבות קיבלתי עוד הזמנה בשם הנסיכה להתארח אצליהם איזה ערב אחרי הגן. אני מעט נרגעת שבתי כן נמצאת בעמדה טובה בכיתת הגן ונזכרת בימי הילדות שלי כמה קשה להתברג בחברת "המקובלים" ולעזאזל, הדבר הזה עוד קיים? מלחמה על מיקום חברתי.

 

אז ככה זה יהיה מעכשיו? בתי בת ה3 וחצי הגיעה לעולם האמיתי, החברתי. לכאורה יש פה חוקים, לכאורה יש גבולות וכעת תפקידה למצוא את מעמדה בין הבנות. אני יכולה רק לנסות לכוון, להעניק לה כלים מתאימים אבל אינני יכולה למקם אותה במעמד החברתי בכיתה. נושמת עמוק, מבינה שזה לא היא, זו אני, אמא רגשנית.

 

יום ההולדת מסתיים עם עוגה והפתעה לכל ילדה, בתי כבר עייפה ומקטרת מוותרת על העוגה "קחי, אמא, תאכלי" היא מעבירה לי את עוגת השוקולד הקלאסית שהכינה האמא של ילדה היום הולדת. אני נהנת מהביס המתוק הזה שנותן לי אנרגיות עד שאנחנו מגיעים הביתה ולא ברור מי מאתנו נרדמה ראשונה, האמא או הנסיכה.

 

אני מאמינה בה וסומכת עליה שביום הולדת הבא, אולי היא תחזיק לי פחות את הרגל ותשחרר לי טיפה את היד, זה העולם האמתי כאן עכשיו. תחושת מלחמה, ביני לבין עצמי.