(מתוך מאמרו של טל בשן, מוסף מעריב)

בשנים האחרונות ניסו במשרד החינוך לבנות דרך חוזרי מנכ"ל תכנית לימודים שתתן מענה להתדרדרות הכללית שפושה בקרב בני הנוער בישראל, על ידי הגברת הקניית ערכים, כגון-תגבור לימודי אזרחות ודמוקרטיה ועוד.
המטרה היא- עצירת ההידרדרות של הנוער ויצירת מכנה משותף שסביבו ניתן יהיה ליצור אחדות, שותפות גורל אחדות רעיונית , דברים שעשויים לתרום לחברה ולשפר אורחותיה.
המאמצים במערכת החינוך אדירים ,אך האם התוצאות בהתאם?
התכניות לא מיושמות בצורה הראויה ובפועל הן שטחיות וריקות וממילא לא מביאות איתן תוצאות.
הדברים לא קורים ובני הנוער הולכים ומתדרדרים במדרון חלקלק שאת סופו מי ידע.
מדוע זה קורה לנו, במה אנו שוגים, היכן היא הנוסחה הנכונה?
הנה כמה דוגמאות:
כשמנסים להראות בגני הילדים, או בכיתות הראשונות איך פועלת הדמוקרטיה ועורכים בחירות בקרב הילדים, רואים לפתע שיש ילדים שאינם מעוניינים להשתתף, ומה הפלא.
אם אנחנו נוהגים "לחלק ציונים" לפוליטיקאים שלנו ומקללים אותם בשלל תארים (אפילו אם הם ראויים לכך), כיצד נוכל לחנך את ילדינו לאזרחות ולדמוקרטיה טובים כשזה המסר שהם קולטים?
כשמחוץ למסגרת הלימודים חשופים הילדים ובני הנוער שלנו לאלימות התקשורתית, לתכנים שלילים בכלי המדיה והתקשורת השונים, בל נתפלא שהמטרה לא מושגת.
המורים אולי צריכים להיות מחנכים, אך בפועל רמתו של מורה בישראל נמדדת בציוני תלמידיו והאם עברו המבחנים.המורה עסוק כיום יותר בהישרדות ובהתגוננות, יותר מאשר בחינוך.
במערכת החינוך אין יעד ברור, אין חזון אמיתי אלא מגוון גחמות שכל שר חינוך מביא איתו למשרדו כשנבחר לתפקיד, כל שר בהתאם לכיוון בו הוא מזדהה.
במערכת החינוך קוראים לזה: "שנת הנושא", כלומר- כל שנה שמים דגש על נושא חינוכי אחר מרכזי.
מערכת החינוך נעזרת במדריכים מחוץ למשרד החינוך שיתגברו ויסיעו בחינוך לערכים, אך המסר כאן הוא קשה: אם מביאים מדריך שיעביר סדרת חינוכי ערכי, אז המורה כנראה אינו מספיק טוב. לכן מביאים מדריך...

גם להורים תפקיד חשוב בחינוך ואי אפשר לתלות את הכישלון רק במערכת החינוך, והורה שרוצה לחנך את ילדיו לסובלנות לדוגמא, צריך ליישם בעצמו את מידת הסובלנות.
להוות דוגמא טובה לילדים זהו מסר שהורים רבים לא מיישמים ובמקום להוות משקל חינוכי משמעותי לילדיהם, הם מעדיפים קרירה על חינוך, קידום אישי ורווחה כלכלית, אבל מה עם הילדים ומה עם החינוך שלהם?
בשורה התחתונה:
הפוליטיקאים, אנשי ציבור מרכזיים שאמורים לייצג את העם ולהוות דוגמא ומופת, למעשה הורסים את החינוך ומקלקלים את דור ההמשך, וכל זה מחלחל כלפי מטה,דרך המורים והמחנכים עד האזרח הפשוט שאינו יודע לפרגן על הכביש, אינו מציית לחוקים, נוהג באלימות.
את המסרים ה"חינוכיים" הללו סופג דור העתיד שלנו שללא ספק מותיר אותו בחוסר אמון מצידו כלפי המערכת וחסר כלים להתמודדות עם אתגרי המחר.
וכמה דברים משלי לסיום:
החינוך בישראל לא מושתת על יסודות ראויים, וכך אנו נראים כיום: שסועים וחצויים וצועדים ללא כיוון מוגדר ותכליתי. "הזכות לכבוד, החובה לכבד", משפט שהפך לסיסמא נבובה.
הסכנה כאן היא קיומית ואם לא נדע איך לתקן ומהר, לא נוכל להתברך אפילו בברכה: "עד מאה ועשרים"!!!
הפתרון למצב הוא נושא למאמר נפרד, ורק אומר שחינוך תכליתי יצוק יסודות וערכי שמסוגל לאגד את החלקים הפזורים קיים במהותנו כעם, וזה: חינוך יהודי .