רבנו משה בן מיימון או בקיצור הרמב"ם נולד לאביו רבנו מיימון שהיה מכהן בימים ההם בתור דיין בעיר קורדובה"[1].רבי משה נחשב לאחד מגדולי הפוסקים והפילוסופים היהודים בכל הדורות. מחמת צוק העיתים נדד עם בני משפחתו בערי ספרד משם נדד למרוקו ולארץ ישראל  עד אשר הגיע למצרים. בתחילה התפרנס מסחר באבנים טובות אך לאחר מכן החל לעסוק ברפואה והתמנה לרופא בחצר המלכות. עם עיסוקו בתורה תפס מקום מרכזי בהנהגת הציבור בתחום המדיני, החברתי והרוחני. הרמב"ם התפרסם עוד בחייו, רבים שיחרו למוצא פיו ובעיני רבים נחשב לגדול הדור. בשל כך השפעתו על פסיקת ההלכה בעולם היהודי הינה רבה ולכן לדיון שיש למקומה של האישה במשנתו יש חשיבות רבה לחקר מעמדה של האישה ביהדות.       

 יחסו של הרמב"ם לנשים נידון בהרחבה רבה בספרות המחקרית[2], ואת הקושי הרב בהגדרת עמדתו של הרמב"ם כלפי הנשים היטיב להגדיר אברהם גרוסמן: "קשה למצוא גישה אחידה וברורה במשנתו של הרמב"ם כלפי האישה – טבעה, מקומה בחברה וכישוריה האינטלקטואליים, ולא בכדי נתפלגו בכך דעות החוקרים מן הקצה אל הקצה. אם כמה מהם חשפו בהגותו יסודות שוויוניים בין המינים והדגישו את הימנעותו מהכללת הנשים בקטגוריה של נעדרי יכולת אינטלקטואלית מטבע בריאתם, הרי מספר חוקרים אחרים ראו במשנתו דוגמה מובהקת לחכם יהודי שזלזל באישה וראה בה בריה נחותה"[3]. - הגדיל לעשות  בויארין דניאל שתיאר את הרמב"ם כ"שונא נשים": "מה שמפליא כאן היא המהירות שבא האונטולוגיה (תורת היש) שמאמץ הרמב"ם והגישה הפרשנית הקשורה בה מביאות אותו לביטויים החדורים במידה רבה כל כך בשנאת נשים, במידה רבה יותר מכל מה שהיה מוכר בספרות המדרשית המוקדמת"[4].

דבריו של בויארין דניאל אינם ברורים כלל. אמנם נכון שבימי הביניים הוגי דעות מסוימים נתנו סטיגמה שלילית כלפי האישה בשונה ממה שמובא בתורה ובחלק גדול מהמדרשים[5], אך לא כך הרמב"ם. כל המעיין אפילו בצורה שטחית בביטוייו של הרמב"ם רואה שלמעט ביטויים הקשורים בחולשת שכלן של הנשים, אינו מתבטא כלל בצורה פוגענית כלפי נשים אלא עוד זאת שדואג להצילן מיד צר.
גרוסמן אברהם קובל על כך שחוקרים אלו התייחסו בעיקר לדברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים ובאיגרותיו אך לא התייחסו לספר נשים שבמשנה תורה שלו המלא דינים הנוגעים בנשים. כמו כן מציין גרוסמן אברהם שבמהלך עבודתו עשה הבחנה בין הדינים שלקח הרמב"ם ישירות מהמקורות התלמודיים לבין הדינים שמראים על עצמאותו החשיבתית אשר הם אלו שמראים בעיקר על יחסו האישי לנשים.
השאלה שננסה לענות עליה היא: מה יחסו של הרמב"ם לנשים? האם שנא אותן? האם נטה לזלזל בכישוריהן? או שציין מצב של בורות נשים שהיה בתקופתו.
במסגרת עבודה  שכתבתי נגעתי ביחסו של הרמב"ם לנשים במגוון תחומים אשר עולים מפרי עטו: תשובותיו, איגרותיו, מורה נבוכים ומשנה תורה.
במהלך העבודה ניתחתי את המקרים במשנתו של הרמב"ם בהם מדבר על יחסו לאישה ודנתי בצדדים השונים: יחס של דאגה וכבוד לאישה ומצד שני יחס של זלזול. אני טוען שהרמב"ם לא זלזל בנשים, לא זלזל ביכולותיהן ובטח שלא שנא נשים, אלא מכיוון שנשים בתקופתו היו בורות אמר זאת כעובדה אך לא כזלזול. כשם שהאומר על הילד שעדיין לא נשלם שכלו אינו מזלזל בילד אלא מציין עובדה, או כשם שהאומר על הנשים שרגשניות הן אין זה זלזול אלא ציון עובדה. זאת למרות שפעמים רבות שהרמב"ם מזכיר את הנשים נראה שמחבר אותן עם הקטנים, חלושי השכל, והמפגרים.
חשוב להאיר את הצדדים הרבים שבהן הרמב"ם סועד, תומך ומגן לנשים כנגד הבאים לפגוע בהן ובזכויותיהן. אף שלעיתים ייתן הרמב"ם כוח לבי"ד לכוף את האישה אפילו בשוט, אך גם זאת לא על מנת לפגוע באישה אלא ככל הזכויות של האישה בבעלה כך הזכויות של הבעל באישה. כמו שכופין את הבעל לתת גט לאישה אפילו בשוט במקרים מסוימים (שנוגעים בזכותה של האישה ) כך כופין את האישה במקרים אחרים שנוגעים בזכותו של הבעל.

יש אשר פוסק הרמב"ם שהאישה חייבת לרחוץ פניו ידיו ורגליו של בעלה, גם זה אינו משום זלזול אלא זה  מדרך מנהג  נשים שהיה בתקופתו שהיו נוהגים באיש. כמו שחויב הבעל לדאוג לכבוד אשתו ואינו יכול לצאת ללא רשותה ומחויב לה בתשמיש ועוד, כך מחויבת לו ואין לראות בזה זלזול.

כללו של דבר- אין הרמב"ם פוגע בנשים או מזלזל בהן אלא מציין עובדה שהיו בורות ועל כן לפעמים שמדבר על  חולשת השכל ובורות מביאן כדוגמא.