זוכרים את הילדים של חורף שנת 73? אז אנחנו הילדים של קיץ 2014. הקיץ האבוד. גדלנו לתוך מלחמות, מבצעים ובעיקר לתוך שנאה.
כבר בגיל 5 ידעתי מהם טילים כימים, בגיל 7 ידעתי מיהו טרוריסט ובגיל 15 ידעתי שמסוכן לעלות על אוטובוסים כי הם מתפוצצים. בגיל 18 אמא שלי בכתה. לא בכי של אושר אלא בכי על חלום שלא יתגשם עוד. אולי זאת הייתה פנטזיה, רצון לדמיין מציאות אידיאלית, מן מחשבה מייצרת מציאות, לדעתי היה זהו יצר ההישרדות של האדם ותו לא, משום שהחלופה הייתה בלתי נסבלת. אני מתכוונת לחלום שהדור שלי גדל עליו- חיים ללא צבא. אין ילד שגדל בישראל שלא שמע את אמו לוחשת לו "אל תדאג שאתה תגדל לא יהיה צבא, לא יהיה צורך כי לא יהיו עוד מלחמות". היום אני יודעת שזה היה בשבילה, לא בשבילי.
אנחנו לא בחרנו את זה, אנחנו נולדנו לתוך זה. באוטופיה אנחנו חיים בשכנות טובה, עוזרים אחד לשני ולא זורעים הרס. אך לצערי המציאות רחוקה שנות אור. היו לי לא מעט שאלות שגדלתי- "אמא למה יש מסקנטייפ על הקירות? ולמה אני צריכה להיות בחדר מדרגות עם מסיכה על הראש, היא לא נוחה וגם קשה לי לנשום בה..." אני מפחדת ומבוהלת שיום אחד אצטרך לענות על השאלות האלה בעצמי. זה סוריאליסטי לחלוטין לחשוב שהורה שהוא בעצמו לא מבין את מלוא המשמעות צריך להסביר לילדיו למה שונאים אותנו. על מי שאנחנו כי נולדנו יהודים בארץ ישראל.
תקופת הבגרות שלי, אמורה הייתה להיות יפה וכואבת וכך הייתה. אך לצערי לא מהסיבות הנכונות. רציתי לצאת, לרקוד, ליהנות, אך במקום זה לא יכולתי להתנתק מהטלוויזיה. הייתי יודעת על איזה קו אוטובוס לא לעלות ולאן אסור בתכלית האיסור ללכת כי שם מתים. אז לא יכולתי יותר, הייתי חייבת לצאת, לברוח. לא סיפרתי להורי והייתי מתגנבת לאוטובוס ומטיילת ברחובות תל אביב. מן רולטה רוסית על החיים שלי.
יותר מעשור אחרי ועדיין דבוקה לטלוויזיה, היא מהפנטת אותי ואני לא מסוגלת להתנתק. אין יום שעובר בלי שהעין תהיה יבשה, בלי חרדה איפה ומתי תתפוס אותי האזעקה. הצליל הנורא הזה. במזרח יש סירנות לאסונות טבע. אצלנו הסירנות לאסונות פרי ידי אדם.
ושגרה. כל הטלוויזיה והרדיו מוצפים בפרסומות על השגרה. איך לעזאזל אני יכולה שניה אחרי שאני שומעת ברדיו על ילדים שמתו מפאקינג פצצת מרגמה לחזור לשגרה איך. ומהי שגרה, המלחמה זאת השגרה שלי. זה היום יום שלי. לצאת מהבית ולחשוב פעמיים אם יש מרחב מוגן שיהיה לי איפה להסתתר למקרה ויפלו מהשמיים רסיסים. כמה הייתי רוצה להסתכל לשמיים ולראות כוכבים נופלים. אולי אז הייתי מבקשת בלחש בשקט בלי שישפטו אותי ובלי ביקורת בבקשה אלוהי עשה שיהיה שלום.