קודם כל הכל זה בראש. בגיל 31 הבנתי שמשהו לא טוב עובר עליי. הייתי בת 29, גרושה פליוס 1 ובן זוג טרי.
חשבתי שהכל "בסדר". הייתי עובדת שעות מטורפות, מטפלת בבית, ובילדים שזה כלל 2 בנים של הבן הזוג שהצטרפו אלינו יותר מאוחר, ובכלל לא היו ילדים קלים.
החיים היו קשים אבל חייתי אותם. הייתי מרבה להתעצבן ולהכנס למצב "רגשי" אבל לא החסתי לזה חשיבות רבה מידי. הייתי עייפה ולא עיניין אותי כלום לא מרדף אחרי הכסף, לא המשפחה, לא החברים ובסוף גם לא הבן זוג.
הייתי יכולה לבלות שעות עם עצמי לבד ולהנות מהעייפות שלי.
בתור מישהי שהייתה כל הזמן פעילה לפני כן, מטיילת, יוצאת לבלות, נהנת אפילו מהעבודה, הפכתי לזקנה בת 99 ממורמרת ועייפה.
בוקר אחד קמתי ובלי לשים לב קבלתי חתיכת סטירה מצלצלת. הבן זוג הטרי וה"מקסים" שלי בא ואמר חד משמעית: "אני רוצה שנפרד, אני כבר לא אוהב אותך יותר". מאותו הרגע ירד לי מסך שחור. בשבוע הראשון לקח לי זמן לעכל את הבשורה, כי לא ממש הבנתי מאיפה זה נחת עלי פתאום, שלב  ההלם.
רגשתי שאני הולכת לאיבוד ולא אוכל לחיות בלעדיו והחיים שלי לא שווים לכלום. ואז עלה במוחי רעיון מטורף, פשוט להפסיק לחיות, לא משנה מה הדרך פשוט להפסיק לחיות.
הייתי במשך שבוע זרוקה במיטה בלי לאכול ולשתות. נראה לי לא נכנסתי למקלחת שבוע שלב הדיכון.
 אבל הבן זוג חזר על עצמו כמו תוכי: "רוצה להפרד, לא אוהב אותך יותר".
אני זוכרת מצוין את אותו הערב שבו הילדה שלי, ילדה בת 5, נכנסה ואמרה: " אמא את עומדת למות, את עוזבת אותי?"ואני רואה דמעות בעיניים היפות שלה ובא לי לחנוק את עצמי.
א יודעת איך להסביר אבל הצלחתי להוריד את הרגליים מהמיטה והצלחתי להתרומם ופשוט התקלחתי במים קפואים. היה סתיו והיה קר מאוד אבל לא ממש הזיז לי.
ישר ניגשתי למטבח והכנתי לילדים ארוחת ערב, ישבתי איתם קצת ופטפטנו. שאלו אותי האם אני כבר בריאה ואמרתי מחוסר רצוני שכן. בבוקר התקשרתי לעבודה ואמרתי שאני לא מרגישה טוב ואני לוקחת חופש מחלה בנתיים. מעייפות כרונית עברתי למצב של מגננה והפכתי לסוג של פסיכית. חשבתי שכל הזמן עושים לי רע וכולם נגדי. לא הייתי ישנה והמוח שלי חשב באמת שעות נוספות ולא על דברים מלבלבים.
כשהבן זוג שלי בא ואמר לי: "אני מתקשר לרווחה שיבואו לקחת לך את הילדה".
אז הבנתי שאני כבר על סף איבוד דעה ושיגעון. לקחתי את האוטו והגעתי למיון של בית חולים פסיכאטרי. אני לבד הולכתי עצמי שם, מבולבלת, כואבת, מדממת בללב ונפשי קרוע לרסיסים.
ישב שם פסיכיאטר בחיר ששאל אותי למה באת? כנראה שלא רגילים מטופלים באים מיוזמתם לטפל בעצמם.
אמרתי:" נראה לי אני בהתמוטטות עצבים". כי זה מה שחשבתי  שיש לי.
בלי לדבר הרבה שאל, אם היו לי מחשבות אובדניות? ואמרתי מיד לא.  לא הייתי מוכנה שישפזו אותי. לא ככה ולא עכשיו. נתן לי כמה מרשמים של כדורים פסיכיאטרים משלח אותי הביתה.
קבעתי אפילו תור לפסיכולוג ובדרך לפסיכולוג התקשרתי לאמא שלי. לבשר לה שאני עוזבת את הבן זוג ומחפשת בית לי ולידה. היא הייתה בשוק והתחננה שאני אחזור הביתה ותעזור לי לטפל בעצמי.
היא קבע לי תור אצל פרופסור פרטי. אחרי 10 שאלות ששאל ועניתי לו הוא אמר: את בחורה מאוד חזקה שאת עדיין בכלל בחיים. אמר את המשפט המחריד שלא רציתי לשמוע אותו: "דכאון וחרדות מתמשכות ומתעצמות"
מאז אני בטיפול תרופתי קבוע עם המון עליות וירידות בחיים שלי. הספקתי להתחתן עם גבר שמבין אותי ואוהב אותי איך שאני ולא משנה "לתקן" אותי.