משל לאדם עשיר שהלווה לחבירו מיליון זהובים וקבע איתו זמן מסויים שבו יחזיר את כספו. שמח הלווה על הכסף שקיבל, והלך לביתו.
 
כעבור מספר שנים חזר הלווה ביום הפירעון ושמח שהיום הוא יוכל להוכיח עד כמה הוא נאמן. תקתק בביתו של המלווה כששקית הכסף בידו.
 
 פתח המלווה את הדלת, וחמת זעם עלתה בליבו על מה שראו עיניו. והוא החל לצעוק על הלווה המבולבל, "אתה לא מתבייש, אני מביא לך הון עתק ואתה מביא לי את אותם מטבעות בדיוק, ובאותה האריזה שנתתי לך?!
 
הרי הבאתי לך את ההון הזה כדי שתקים לעצמך מפעל וחיים שוקקים בעושר, ושבכסף הזה תתפתח עוד ועוד ואז תחזיר לי את החוב, ותמשיך לחיות בעסקיך. ואילו אתה הנחת את כספי בארונית שלך וישבת שאנן וכעת אתה מחזיר לי את כספי?!
 
הרי אם הייתי יודע שכך יהיו מעשיך לא הייתי מלווה לך את זה, שהרי אני הייתי עושה מהשלשה מיליון האלו כפול ממה שהם!!". חפו פני הלווה והלך לביתו חפוי ראש.
 
הקב"ה הביא לנו את הנשמה שהיא חצובה מתחת כסא הכבוד. והביא לנו את הנשמה כדי שנחזיר אותה עשירה יותר מרובה במצוות ובמעשים טובים.
כי כשהיא הייתה בכסא הכבוד היא היתה טהורה וזכה, אבל ריקה ממצוות ומעשים טובים, והקב"ה הביא לנו עשרות שנים למלאות אותה במצוות ומעשים טובים וגמ"ח, ואנו מחזירים לו אותה כפי שקיבלנוה.
 
ואז הקב"ה יוכיח אותנו: "הבאתי לכם נשמות טהורות והייתי מוכן להורידם לעולם הגשמי והעכור הזה, רק כדי שתמלאו אותם, וזה מה שאתם מחזירים לי?! אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה.