"קצת פרטיות זאת דרישה מוגזמת? לאן שאני הולך, אתה חייב להיצמד אליי? למה אני חייב ללכת בחושך כדי להתחמק ממך, וברגע שיש פנס בסביבה אתה שוב נצמד אליי? מי אתה בכלל, הלא בלעדיי אתה אפס! אתה שותק, הא? אין לך מה להגיד. יאללה, עוף מפה, אתה לא מרגיש שנמאסת?"

מה לא ניסיתי, ניסיתי לרוץ בזיגזגים כדי להתנער ממנו, צללתי בים, זחלתי מאחורי השיח הענק בחצר. כלום לא עזר. איך שיצאתי הוא שוב היה לצדי. שותק, לא מוציא מילה מהפה, אבל נצמד אליי כמו קרצייה. רק בחושך הוא לא היה לידי, זאת אומרת, אני חושב שהוא לא היה לידי כי לא ראיתי אותו אבל מי רואה בחושך?

בסוף החלטתי, זהו, עד כאן, אני מחסל אותו ולא אכפת לי מה יהיה. שלפתי את הפאראבלום, כיוונתי לראש שלו ויריתי. אפילו לא הזיז לו, אבל השכן, האידיוט הזה שכל פעם מתלונן עליי, קרא למשטרה. לקחו ממני את האקדח, שמו לי אזיקים, העלו אותי על הניידת וישר למשטרה.

ישבתי מול החוקר ודבר ראשון ביקשתי שיכבה את האור.

"למה?"

"כי הוא שוב נצמד אליי. הוא משגע אותי. אני לא מסוגל לענות על שאלות כשאני רואה אותו".

החוקר סירב לכבות את האור ואני סירבתי לענות על שאלותיו. הכניסו אותי לתא מעצר שארגע שם עד הבוקר. מה רוצים ממני, אני רגוע, רק לא מסוגל להתרכז כשאני רואה אותו נצמד אליי.

למחרת בבוקר ראיין אותי פסיכולוג. עניתי על כל שאלותיו לעניין עד ששאל אותי, "למה ירית?"

"מה זאת אומרת למה יריתי, מה אני אמור לעשות כשהוא נצמד אליי כמו קרצייה ולא עוזב אותי לרגע?"

"הרגת מישהו? את מי הרגת?"

"לא הרגתי אף אחד. יריתי לו בראש אבל לא קרה לו כלום".

"מה, פספסת?"

"לא, קלעתי בול, אבל לא הזיז לו. הוא ממשיך להיצמד אליי. כמו קרצייה".

אישפזו אותי במחלקה הסגורה. מה, אני מסוכן לציבור? הלא את האקדח לקחו ממני, ובכל מקרה באנשים אני לא יורה אז מה העניין? הצוות דווקא בסדר והפסיכיאטרית שאני נפגש איתה היא אחלה כוסית. רק מה, אסור לי לצאת מהבניין, אפילו לא לחצר. יש לזה יתרון, כי בתוך הבניין הוא, כלומר הקרצייה, רוב הזמן לא נצמד אליי, רק כשיש אור חזק.

כרגע אני קורא ספר נחמד שמצאתי בספריית המחלקה. שם הספר "סיפורו המופלא של פטר שלומיאל". עסקה מצויינת עשה הבחור, הלוואי עליי. בשתי ידיים הייתי חותם עליה, אפילו מוותר על ארנק מטבעות הזהב.

ללא צל של ספק.