בשנת 67 לספירה החל המרד נגד הרומאים בחצר המקדש: היהודים, שהיו מתוסכלים וכועסים על שלטונו הרצחני והמדכא שלו של הנציב הרומאי, הפסיקו את הקרבת הקרבן לכבוד הקיסר. בכל רחבי האימפריה הרומאית הקריבו התושבים המקומיים קרבנות לקיסר כמעין אל. הדת האימפריאלית הזו , שלא באמת האמינה שהקיסר הוא אל במשמעותו המלאה של המילה, הייתה גורם מאחד חשוב באימפריה הרומית הענקית, מגבול פרס במזרח ועד ירכתי ספרד במערב. רק היהודים נהנו מפריווילגיה מיוחדת – במקום להקריב קרבנות לקיסר עצמו, הותר להם להקריב קרבנות לה' אלוהי ישראל, לשלומו של הקיסר, וכך עשו מדי יום ביומו. הפסקת הקרבת הקרבנות לשלום הקיסר הייתה אקט בלתי נסבל בעיני הרומאים, שחייבה אותם להכניע ולהכריע את היהודים הסוררים.
ובכן, בשנת 70 לספירה, ביום י' באב, החריבו לגיונותיו של טיטוס את בית המקדש בירושלים. הרומאים רצו כי בית המקדש יישאר חרב לעולם, כאות אזהרה והתראה לכל מי שיעז למרוד ברומאים. ניסיונם של היהודים, אחרי קרוב לשבעים שנה, למרוד שוב ולהקים את בית המקדש בתקופת מרד בר כוכבא, נכשל ודוכא באכזריות. היהודים אף לא הצליחו לשחרר את ירושלים.
לימים, קיבלו עליהם קיסרי רומא את הדת הנוצרית. מייד לאחר מכן התגלו באופן ניסי שרידים מקודשים בירושלים – אתר צליבתו של ישוע, "הצלב האמיתי" וממצאים רבים אחרים.
השארת הר הבית בחורבנו נעשתה בתקופה הנוצרית הקדומה לעיקרון תיאולוגי חשוב – היות והכנסייה היא "ישראל החדשה" והיות והאל החליף את בריתו עם עם ישראל בברית החדשה עם הנוצרים, חייב הר הבית להישאר חרב, כאות וסימן לקץ בריתו עם העם הנבחר , וכנגדו, מאות מטרים משם, תשגשג כנסיית הקבר – כאות לניצחון הנצרות על הידות.
מצב עניינים זה נשאר בתוקפו מאות שנים, פרט לניסיון אחד קצר של הקיסר הרומי יוליאנוס הכופר להחזיר על כנה את הדת הרומית הפגאנית ובהזדמנות זו להקים מחדש את בית המקדש, אולם לא נעסוק בכך כאן.
הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה (מנפילת הארץ בידי המוסלמים ועד למסעי הצלב – 638 – 1099 לסה"נ)
בשנת 638 נפלה ירושלים בידי המוסלמים, שהפיחו חיים חדשים ושנים בהר הבית ובירושלים.
בקוראן לא נזכרת ירושלים, אולם נזכר מסעו המופלא של מוחמד, "מסע הלילה" הנודע, על גבי החיה האגדית "אל בוראק" אל "מסגד הקצה" שהמוסלמים רואים בו את מסגד אל אקצה הקיים כיום בחלקו הדרומי של הר הבית , בערך במקום בו עמד בימי הורדוס הסטיו המלכותי. איך נוצרה המסורת הזו?
בסקירה מרתקת, שחידשה לח"מ לא מעט, שהיא תקציר של ספר שכתב, מספר לנו פרופסור אנדריאס קפלוני מאוניברסיטת ציריך כל מקומו של הר הבית והמבנים שהוקמו עליו במסורת המוסלמית.
שלוש הן התפישות של הר הבית בתקופה הנדונה – שלוש תפישות המתחרות זו עם זו, מתנגשות זו עם זו אך גם משלימות זו את זו
· הר הבית כמקום המקדש הקדום, וכמקום המקדש של אחרית הימים
· הר בית כמקום המסגד של ירושלים – דהיינו המסגד העירוני המרכזי – שבו באים להתפלל כל תושבי העיר ביום אל ג'וּמעה – יום ששי.
· הר הבית כמוקד וכמרכז רוחני.
את המשמעויות השונות הללו ניתן לפרש ולהבין על פי הארכיטקטורה של המקום, הריהוט, מנהגי הפולחן, וכן חזיונות וחלומות, אומר לנו קפלוני
גורמים פוליטיים שונים, מן הימין הישראלי , מנסים להמעיט בחשיבותו בקדושתו של הר הבית למוסלמים וטוענים לפעמים כי חשיבות זו "הומצאה" לאחר הכיבוש הישראלי ב1967. לא כן, אומר לנו קפלוני, ההפך הוא הנכון. היו תקופות, בסמוך לראשית האיסלאם , בהם היה הר הבית ובמיוחד מבנה כיפת הסלע המקום הקדוש ביותר בעולם המוסלמי.
הר הבית בתקופה המוסלמית הראשונה (638 – 685 לסה"נ)
נפליג קדימה בזמן מאות בשנים ונגיע לשנת 638 – המוסלמים כובשים את ירושלים מידי שליטיה הרומיים-ביזנטיים. כשמגיעים המוסלמים לירושלים הר הבית נטוש ושומם, מסביב לחומותיו העצומות, ההרוסות ברובן, שאבניהן הושלכו אל מחוץ למתחם, מוטלות כמויות עצומות של אשפה ופסולת בניין. הנוצרים מכנים את ההר בשם 'מקדש שלמה'. המוסלמים הכובשים לומדים חיש מהר כי המתחם החרב ממזרח העיר היה בעבר הרחוק מקדשם של היהודים.
מנהיג המוסלמים הח'ליף עומר בן אל ח'טאב מגיע לירושלים, מתפלל ליד כנסיית הקבר ומקים שם מסגד – 'מסגד עומר' (רבי מכנים את כיפת הסלע – ראה להן, בשם 'מסגד עומר' וזו כמובן טעות חמורה) יש הטוענים כי הוא הקים גם את מסגד אל-אקצה על הר הבית, אולם אין לכך עדויות היסטוריות מוצקות, ובכל מקרה , לא היה המסגד הזה בעל חשיבות מיוחדת ומרכזית באיסלם, כפי שהפך להיות לאחר מכן. המסגד הצנוע, המסגד של ירושלים הפונה למכה, היה המקום בו התכנסו המוסלמים של ירושלים שהיו בתקופה הזו מיעוט מול הרוב הנוצרי, להתפלל ביום הששי.
מבט לילי על כיפת הסלע, צילם רמי נוידרפר מגג ההוספיס האוסטרילא ניכנס כאן למלחמת האזרחים שפילגה את העולם המוסלמי אולם נציין כי החל משנת 661 נפסקה תקופת הח'ליפים הראשונים (הראשידון) והחלה תקופת שלטון בית בית אוּמָיָה (ערבית: بنو أمية) נקראת על שמו של אומיה בן עבד שמס שנחשב לאחד המנהיגים החשובים בעיר מכה לפני האסלאם, והייתה שושלת הח'ליפים הראשונה באימפריה המוסלמית לאחר שלטונם של ארבעת "א-ראשידוּן" (ישרי הדרך: אבו בכר, עומר, עות'מאן, ועלי). הח'ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק (661 עד 750), והם היו הראשונים שהקנו לירושלים חשיבות דתית, מדינית ואימפריאלית מרכזית.
ח'ליפי בית אומיה ראו במתחם הר הבית מקום בעל משמעות דואלית – מצד אחד הם בונים עליו מחדש, הקשיבו היטב, את בית המקדש (בית אל מקדיס, אל קוּדס), בדמותו של מבנה כיפת הסלע, ומצד שני שם בונים עליו את מסגד אל אקצה – שהופך להיות אחד המרכזיים באיסלאם.
שיחזור מבנה כיפת הסלע בראשית ואת כיפת הסלע, מהמבנים המפוארים ביותר של האיסלאם הקדום, בונים האומיים על גבי מה שהם רואים כ,אבן השתייה" – אותה אבן שבצבצה אולי מן הקרקע בקודש הקודשים של בית המקדש היהודי - היא הסלע שממנו הושתת ונברא העולם. כאן גם, על פי המסורת, התרחשה עקידת יצחק, ומקום כיפת הסלע מזוהה עם החלק הקדוש של בתי המקדש הראשון והשני. על אבן השתייה היה הארון אשר בקודש הקודשים. המוסלמים רואים באבן השתייה את המקום ממנו עלה הנביא מוחמד השמיימה במסעו הלילי. על-פי המסורת המוסלמית גם נשתמרו במבנה שתי שערות מזקנו של הנביא מוחמד.
ישנם הטוענים כי בניית הכיפה הייתה אקט שלטוני של המוסלמים כלפי הנוצרים, וישנם הטוענים שהמבנה הוקם על מנת לשמר ולהגן על אבן השתייה.
בגג כיפת בסלע מצויה כתובת המתארכת את בנייתה לשנת 72 להג'רה, היא שנת 691/2, זמנו של הח'ליף עבד אל-מלכ מבית אומיה מקובל לראות זאת כשנת חנוכת המבנה, אם כי ייתכן כי מדובר דווקא בתחילת הבנייה. אל-מלכ לא השאיר אחריו כתובת המסבירה את סיבת בנייתו של המבנה, אך ההיסטוריונים הערביים שחיו לאחריו סיפקו מספר סיבות. קרסוול, בעקבות דבריו של יעקובי, הכותב כי אל-מלכ אסר על החג' למכה, ובנה את כיפת הסלע כדי שהסלע ישמש תחליף לכעבה, תולה את הדבר בתחרותו של אל-מלכ בעבדאללה אבן א-זובייר שליט מכה. סיבה משנית מתועדת בדבריו של מוקדסי, המספר כי כיפת הסלע, כמו גם המסגד הגדול של דמשק, נבנו כדי להתחרות עם מבניהם המפוארים של הנוצרים.
מבנה כיפת הסלע היה מבוסס על מסגרות קונצנטריות סביב הסלע הקדוש. המסנה הזה של קודש בתוך קודש, אומר לנו קפלוני, מבוסס על מסורות נוצריות ויהודיות קדומות, כולל זו של בית המקדש. המוסלמים משפצים ומרחיבים את הר הבית וכוללים בארכיטקטורה שלו אלמנטים רבים של הר הבית ההרודיאני, כדי, טוען קפלוני להדגיש את הקשר לבית המקדש הקדום.
למוסלמים הרבה מסורות מתקופה זו המקשרות את הר הבית לבית המקדש:
· מקדש דוד ושלמה
· המקום בו ניצב ארון הברית וממנו הסתלקה השכינה
· המקום בו רצחו היהודים את יוחנן , בן זכריה הנביא ונבוכדנאצר הרג בהם כנקמה (כך כותב קפלוני ומעורר בי תהייה)
· דרך שער הרחמים, כך הם מאמינים, היה נכנס האל למקדש
· היה קיים 'חדר דוד' בו שפט דוד בין נתיניו
· כסא שלמה, בו התפלל שלמה בעת שסיים לבנות המקדש
· בעשר החרטה ננעלה מרים אם ישוע בידי זכריה ונשמרה בידי המלכים ושם נתבשרה על לידת ישוע
· שער השכינה, ממנו לקחו המלאכים את ארון הברית
· הנביא מוחמד נכנס למתחם המקדש דרך שער הנביא והתפלל שם עם כל יתר הנביאים, כאשר המלאך גבריאל השתתף בתפילה ממקום עמידתו של גבריאל ואחר כל עלה משם השמיימה.
על אבן השתיה יש מסורות רבות נוספות:
· זה היה אחד מסלעי גן העדן
· ממנו נבעו ארבעת נהרות גן העדן
· עליו ניצב אללה ארבעים שנה לפני שהחל לברוא את העולם
· שם נברא אדם הראשון
· עליו התפלל אברהם לראשונה
· עליו התפללו משה (?) ושלמה
· הסלע הזה מורכב משתים עשר האבנים ששם יעקב מתחת לראשו בעת שחלם את חלומו
· בו הילך יצחק עם אברהם לקראת העקידה ( שונה מאד מהמסורת המוסלמית המרכזית לפיה הנעקד היה ישמעאל וזה התרחש במכה)
· עליו התפלל דוד תפילת תודה על סיום מגיפת הדבר.
כל המסורות האלה, המתועדות בכתבים רבים בני התקופה, מצביעות על מסקנה אחת – כיפת הסלע היא בית המקדש, הקוראן הוא התורה האמיתית והמוסלמים הם בני ישראל החדשים.
החראם א שריף וסביבותיו בתקופת בית אומאיההמוסלמים אף הנהיגו במקום המקדש פולחן מיוחד, שאני לפחות, לא שמעתי עליו מעולם: ארבעים אנשי דת נכנסים למבנה בכל ימי שלישי ורביעי, מקיפים את הסלע בתהלוכה, מושחים אותו בשמן, מדליקים קטורת במבנה הסגור ואחר כך פותחים אותו כדי שריח הקטורת יגיע לעיר ירושלים, ואז קוראים לתושבי העיר לתפילה קצרה לאללה בה הם כורעים פעמיים או ארבע פעמים
יהודים היו מעורבים בהקמת כיפת הסלע ובפולחן עליה ( משרתים יהודים ונוצרים עסקו בה=ניקוי ושמירת המקום) וראו בהקמתה מעין "אתחלתא דגאולה". יש כתבים יהודיים מאותה תקוה הרואים בעבד אל מאליק, מקים כיפת הסלע כדוד השני, מלך ישראל , ואף כמשיח.
יש לציין שעם זאת, הייתה לבניית כיפת הסלע גם חשיבות מדינית – הבניין התחרה מבחינת עושרו ותפארתו בכנסיית הקבר ונועד להדגיש את השליטה המוסלמית ברוב הנוצרי. לכן נבנה המסגד בצורה מפוארת למדי , דומה למסגד של דמשק
המשמעות השלישית של הר הבית הייתה כמקום של כוח עליון רוחני. בתקופת בית אומיה נחשבה כיפת הסלע למקום המקודש ביותר בעולם, מקום של מסורות עתיקות, חזיונות ואירועים חשובים בתולדות העולם שעל חלק מהן סיפרנו לעיל.
זהו המקום הטוב ביותר בעלם להתפלל, האמינו אז המוסלמים. טל הנופל על הר הבית מרפא חולים. מי שמתחיל את עלייתו לרגל למכה מהר הבית – יסלחו לו כל חטאיו. הר הבית נחשב כקרוב לגן העדן
בהר הבית עתידים להתרחש ארועים לעתיד לבוא – בשעריו יתחולל הקרב האחרון, בשער הרחמים ימות המהדי – המשיח המוסלמי בשעה שיימסר לו מחדש ארון הברית. כשיראו היהודים את ארון הברית יתאסלמו כולם, והכעבה – הסלע השחור , ביחד עם כל העולים למכה. תושבי הגיהנום וגן העדן, יגיעו אל החראם. שם יתקע המלך ישראפיל בחצוצרה ביום הדין, בו יקומו המתים לתחייה
שושלת בית עבאס הייתה שושלת ח'ליפים ששלטה ברובה של האימפריה המוסלמית בין שנת 750 לשנת 1258. בית עבאס הביס את שושלת הח'ליפים הקודמת- בית אומיה. בשנת 750 והעביר את בירת האימפריה מדמשק לבגדד וסאמרא שבעיראק המודרנית. שלטון בית עבאס בירושלים הסתיים ב950 והוחלף הזה של הששולת הפאטימית.
בתקופת בית עבאס נמשכת משמעותו של הר הבית כבית המקדש. אחד הדברים המוזרים (בעיני( בתקופה זו הוא שגם היהודים מתחילים לראות בכיפת הסלע את בית המקדש עצמו. שער הרחימם המוסלמי הופך בעיני היהודים לשערי ניקנור שבו טיהר הכהן הגדול את החוטאים והשקה את הנשים המנאפות במים המאררים.
גם מסורות חדשות צצות ועולות – שער הרחמים כעשוי מאור , כיפת השלשלת כבנויה מאור בלתי נראה, ועוד חזיונות ונבואות נזכרים בכתבים בני התקופה.
אולם אט אט פוחת חשיבותו של כיפת הסלע כמקום המקדש ועולה חשיבותו כמסגד ירושלים.
הפאטמים, השושלת הפאטמית או אלפאטמיון (ערבית: الفاطميون) היא שושלת שיעית ששלטה על אזורים שונים במגרב, מצרים ואזור הלבאנט מ-5 בינואר 910 עד 1171. המונח "פאטמי" מתייחס לעתים גם לאזרחי הח'ליפות. האליטה השלטת של השושלת השתייכה לענף האיסמעילי של השיעה. מנהיגי השושלת היו גם אימאמים שיעים, ומכאן שהייתה להם גם חשיבות דתית בעיני המאמינים האיסמאעילים, ולמעשה היו האימאמים היחידים שזכו גם לתואר ח'ליף. שלטון הפאטמים בירשלים הסתיים עם הכיבוש הצלבני ב1099.
הפאטמים משפצים את הר הבית והמסגדים מחדש אחרי חורבן רעידות האדמה הקשות בשנת 1015 ובשנת 1033.
השליט הפאטמי אל זאהיר בונה את אל אקצה מחדש ומשקיע בפיאורו ובאחזקתו ממון רב. הפאטמי מפחיתים את הדגש על כיפת הסלע כמקום מקדש ומגדילים את משמעות מסגד אל אקסה כמקום עלייתו של מוחמד השמיימה ל גבי בהמתו 'אל בוראק'
מסגד אל אקסה בשנת השלושים ומבט עכשוויהבניה המפוארת בתקופה הפאטימית מדגישה את החשיבות שראו בהר הבית כ"מסגד הקיסרי" של האיסלם. הבניה הפאטמית מוספיה עוד מסגדים רבים על הר הבית והופכת אותו למתחם קיסרי מקודש. לסיכום חברים יקרים : העובדות החיות שמתארות טוב יותר מאלף מילים את הקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל ירושלים והר הבית טבועים בדמו ובבשרו של כל יהודי ויהודי !! כל עוד יהלכו יהודים על פני כדור הארץ הם יהוו את הגושפנקא הניצחית והניצחת מול כל מסלפי ההיסטוריה ,את ניצחון האמת ורוח הצדק ההיסטורי של עם הנצח בארצו.