היא הולכת למקום רחוק, ממנו איש אינו חזר אף פעם.
היא לא מפחדת, ואם היה בה פחד, היה זה רק מהפחד עצמו.
היא יודעת, היא כבר לא ילדה קטנה שיושבת בחושך, מפוחדת מהצל של עצמה. היא חופשייה ללכת ולבחור את הדרך הטובה ביותר עבורה. זה החיים שלה, בסך הכל, ואף אחד לא יכול לקבל החלטות טוב יותר ממנה.
היא אולי לא יודעת הכי טוב, אבל היא בהחלט מכירה את עצמה, על כל צדדיה: היא יודעת מה טוב לה, ומה הכי נוח לה לעשות בכל רגע נתון. לא תמיד היא מקבלת את ההחלטה הטובה ביותר עבור כולם, ולא תמיד בלב שלם, אבל היא תמיד תקח אחריות על ההחלטות אותן לקחה, ותעמוד מאחוריהן ללא דופי.
היא לא תשנה את כללי המשחק ותהפוך את הקערה על פיה.
היא ממשיכה ללכת. הדרך לא דרך. האדמה מתפוררת תחתיה, שום דבר כבר לא יציב.
היא לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה בה הלכו דברים בקלות והכל הסתדר לה.
רגבי האדמה קורסים תחתיה, מתהפכים סביבה בעודה פוסעת. היא אולי חושבת שהיא נמצאת שם לגמרי לבדה, אבל מישהו אורב לה. הוא מסתכל עליה, מפחד שהיא תקח את הפניה הלא נכונה ותאבד את עצמה בתוך סבכי החיים.
היא אולי לא מכירה אותו, אבל הוא מכיר אותה היטב: הוא מכיר אותה עוד מימי ילדותה. הוא יודע על הפחדים והסודות הכי כמוסים שלה, המחשבות הכי מטורפות שמתרוצצות לה בראש מוצאות אצלו היגיון. הוא יודע על מה היא חולמת בלילה, ומהם אותם הדברים שהיא חותרת להשיג. הוא מכיר אותה, על כלל גווניה, ואוהב אותה.
הוא מסתכל עליה, עיניו בורקות ומסביבם שום דבר חוץ מהחשיכת המאיימת, או הדממה החרישית.
גם בדממה המוחלטת הזו, הוא מצליח לשמוע את קולה. ערב, מרגיע, מנחם משהו.
"מי שם?" היא שואלת. הוא עוצר בעד עצמו מלהשיב לה.
בקולה היא נשמעת ספק פוחדת, ספק סקרנית. היא לא יודעת מי זה אשר אורב לה שם, בין הצללים.
היא משתתקת, סופגת לתוכה את הדממה החרישית, קולה מהדהד ונבלע בתוכה. היא ממשיכה ללכת.
היא כבר לא ילדה יותר, היא יודעת. היא עכשיו אישה.
השנים הותירו עליה חותם- הדמעות זה מכבר יבשו על לחייה ומה שנהג היה להיראות כמו חיוך, הוא עכשיו כמו הבעה ריקה מתוכן. ארשת פניה דרמטית וקודרת. במבטה משתקף הפחד, מהלא נודע. היא לא יודעת לאן ייקח אותה השביל ומתי, אם בכלל, היא תפסיק ללכת לאורכו. היא ממשיכה לפסוע, בביטחון מהול ספקות. היא מושכת את עצמה, בעל כורחה, קדימה, כמו מאלצת את עצמה להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלה.
היא לא שואלת שום דבר, כי כבר מזמן הבינה שלא תמצא אי אילו תשובות.
החיים האלה מעולם לא הצטיירו בעיניה כהגיוניים, או ברי-משמעות. היו אלה רק האנשים שחלפו דרכה, הם אלה שחיפשו משמעות בדברים שעשו או במשפטים שאמרו. היא תמיד ידעה שמשהו גדול יותר עומד מאחוריה, הוא רק מחכה לרגע הנכון להראות נוכחותו. היא ידעה את זה מהרגע הראשון שהגיחה לאוויר העולם- לא משנה כמה תתאמץ היא או אחרים סביבה, הם לא ימצאו לעולם את המשמעות האמיתית, סיבה של ממש לקום בבוקר.
הוא, לעומתה, מצא את התשובה לכל השאלות. החיים שלו קיבלו את אותה משמעות אמיתית, סיבה של ממש לקום בבוקר, כשראה אותה לראשונה. היא הייתה בשבילו התגשמות החלום, במציאות שחלומות לא התקיימו בה.
במבטה העייף קשה היה שלא לראות- היא הרימה זה מכבר ידיים. במלחמה הזו יצאה היא הנפסדת, אולי בפעם הראשונה בחייה. היא מרגישה חלשה כל כך, כמו עלה נידף חסר ישע שמתנופף ומאבד כיוון גם בקלה שברוחות.
הוא, מנגד, יודע- יש בה כוחות גדולים הרבה יותר משהיא תוכל אי פעם לדעת, או להכיר.
הוא ידע כבר את כוחה.
היא שינתה אותו. היא מוסיפה לשנות אותו, עם כל זריחה.
היא ממשיכה להתקדם במעלה השביל, הקרקע נשברת תחתיה. היא לא.
הוא מוסיף לעקוב אחריה במבטו, נשימתו כבדה ומאומצת. הוא שואב רק ממנה את הכוח ללכת, גם בדרכים הכי קשות. הוא לא נכנע לקושי הפיזי הגדול ומוצא עצמו משתרך אחריה במאמץ לא מאמץ. איזה כוח פנימי גורר אותו אחריה, כמו מבקש להראות לו שרק לצדה הוא ימצא את שחיפש בחייו.
היא מסתכלת לאחור, ולפתע מבחינה בו.
היא כמעט ומסתנוורת, אורו הגדול מכה על פניה. הוא מחייך לעברה ומבקש ממנה להתקרב אליו.
היא, שמעולם לא ידעה פחד, להוציא הפחד עצמו, פתחה באיטיות את שתי עיניה בפליאה.
"מי אתה?" היא שואלת., בעודה פוסעת לקראתו, "מה אתה עושה כאן?"
"את לא יודעת מי אני, ואם אסביר לך ספק אם תביני. אני מכיר אותך טוב יותר משתוכלי אי פעם לדעת"
לא היה בתשובתו כדי לתת מענה של ממש לשאלה שלה. היא מצאה את עצמה מבולבלת אף יותר, שאלות נוספות הולכות ונערמות בראשה, סקרנותה לא יודעת שובע.
"אתה מכיר אותי, ובכל זאת אתה זר לי" היא אומרת. הוא מחוויר.
"את לא צריכה להכיר אותי בשביל להנות מנוכחותי" הוא השיב, קולו נעים ומרגיע.
הם ממשיכים ללכת, השמש שוקעת מאחוריהם. דממת אלחוט משתררת, ביניהם- רק חילופי מבטים.
לפתע, היא נעצרת.
"מה אתה עושה כאן?" היא תשאל בשנית, נראה שלא היה די לה בתשובותיו עד כה.
"פשוט תמשיכי ללכת" הוא יאמר, מסתכל בה ארוכות.
עורה הצח בהיר כשלג ועיניה נוצצות. היא הדבר היפה ביותר שראה מימיו. התגלות אלוהית.
"אני לא מבינה- " היא מתחילה לומר, אך הוא קוטע אותה.
"יש דברים שמוטב לא לנסות להבין כי ככל שתתעמקי בדמותי כך פחות תדעי עליי"
הוא לוקח את ידה, בלי לחשוב פעמיים, וגורר אותה אחריו. מאזן התפקידים הופר- היא כבר לא זו המחזיקה בידיה את המושכות. היא כבר לא זו שלוקחת את העניינים לידיים ומכתיבה את כללי המשחק.
עכשיו יהיה זה הוא שיוביל אותה בין הסבכים, במעלה השביל, בדרך לא דרך.
היא מנסה להשתחרר מאחיזתו, אך יש לו שליטה רבה מדיי עליה.
ניסיונותיה הכושלים להינתק ממנו רק מעלים בו גיחוך. "את יכולה לנסות להשתחרר ממני" הוא אומר, "את יכולה לנסות, אבל למה לך?"
לפתע נדמה היה לה שבדבריו היה קצת היגיון. היא באמת יכולה לנסות ולהחזיר לעצמה את השליטה שאבדה לה, אך האם בהרחיקה אותו היא תגבור עליו באמת? האם היא מעוניינת בכלל?
"אני פה בשבילך. אל תילחמי בי, כי רק בעצמך את נלחמת בהביסך אותי"
"כל חיי בעצמי אני נלחמת- במה יהיה זה שונה הפעם?" שאלה.
חיוך קל שיחק על שפתיו, זה היה נכון. משך כל חייה נלחמה היא בעצמה בלבד. לא היה זה באנשים שרצו להרע לה, או בגורל אכזר שאיים להקשות עליה. מאז הייתה קטנה, היא נלחמה בעצמה, לגמרי לבדה.
לא היה שם איש שנתן יד במאבקה זה, ועודד אותה בלחימתה. לא תמיד הייתה לה סיבה להילחם אך היא מיהרה לגבש תוכנית ולהיאבק, גם כשלא ברור היה על מה ולמה. מה היא ניסתה להשיג במאבק הזה? האם אי פעם היא עצרה את עצמה לשאול במי אני נלחמת, ואיך ארגיש כשאצא אני עם ידי על העליונה?
"בואי" הוא לחש, "יש משהו שאני רוצה להראות לך"
היא הייתה כבר עייפה, נפשה רצוצה ויגעה. לא היה טעם עוד להתעקש, או לרוץ כנגד הזרם.
הוא לקח את ידה בידו, והוביל אותי בבטיחות לצדו השני של המתרס, לחוף מבטחים.
כשהרימה את מבטה היא הבינה, שהלכה כל חייה במעגלים.
השביל הסלול הוביל אותה ללכת סביב הזנב של עצמה, בחיפושים-לא חיפושים, שכל מטרתם הייתה לבזבז את זמנה. במקום שבו היא עמדה, ידה שלובה בידו, לא היה עוד שביל שהראה לה את הדרך. הייתה זו היא שצריכה לסלול אותו. האדמה תחתיה הייתה יציבה, מים רבים זרמו בה.
"אני לא מבינה - "
"את לא צריכה להבין"
"אבל אני רוצה -"
"אני יודע"
משך חודשים, אולי שנים, היא הלכה בדרך סלולה, דרך שמעטים בחרו לקחת- היא פסעה בשביל יום אחרי יום, מבלי לפזול הצידה. אם הייתה היא מסתכלת, הייתה רואה שלמעשה אין שביל אחד ללכת בו. יש רבים.
הבחירה הייתה עכשיו לגמרי שלה. היא יכלה לסלול לעצמה מסלול אחר ולהפוך את השולחן עם כל תכולתו.
לפתע היא הבינה. היה זה הוא שגרם לה להבין.
חיים שלמים היא עברה בשביל הזה, בגלל שזה היה מה שהיא ראתה לנכון לעשות. היא הייתה שם לגמרי לבדה וביקשה למצוא תשובות לשאלות, אך לא היו אלה השאלות הנכונות. המשמעות האמיתית חיכתה לה כל הזמן, בצדו השני של המתרס, אך בדרכה המקובעת היא לא הרשתה לעצמה לעולם לסטות מן הדרך.
אם רק הייתה מסתכלת הצידה, או אז הייתה המציאות מחייכת אליה.
משמעות החיים והוויתם היא לא שבילים סלולים, ולא הליכה מתמשכת לעבר הלא נודע.
התשובה לכל השאלות הייתה שם, לאורך כל הדרך. כאן, בצידו השני של המתרס, היו כל אותם האנשים שזנחה במהלך חייה: היו שם חברים ובני משפחה, היה שם אפילו חלק שאבד לה, עוד כבר בילדותה.
כל החלקים של הפאזל התחילו להתחבר למקשה אחת, וחיוך גדול התפרש על פניה.
"אני מודה לך" היא אמרה. "אני לא מכירה אותך אבל אתה כבר לא זר לי"
הוא רק עמד שם, וחייך.