שלום אורח התחבר / הרשם
הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
התלבטות_נשית-_לבחור_בplayer_או_בטיפוס_ההגון_

התלבטות נשית- לבחור ב"player" או בטיפוס ה"הגון" ?


״מה נפרדתם?״, ״כן נמאס לנו לריב ולהשלים כל הזמן״. הרבה זוגות משחקים במשחק הזה של רחוק - קרוב, ברוגז- ״שולם״. למה זה קורה לנו? איך לשבור את המעגל הזה?
מעגל ללא מוצא. מה לבחור? הטיפוס ההגון נותן יציבות, ביטחון ותחושת הגנה, מצד שני לאורך זמן הוא משעמם. אין התחדשות, ריגושים והפתעות. זה גורם למוות פנימי. מה "player" מקבלים התרגשות, הפתעות וחידושים, אבל הוא מאופיין באגואיסטיות וחוסר התחשבות. זו לכאורה ההתלבטות, כאשר מבחינת הגברים, כאשר הם "הגונים", הם לא מושכים, דבר שנותן להם שתי אפשרויות: להיות “player”  אגואיסט בעל כורחם, או פיתרון ששמעתי בפי כמה והוא "לחפש תוצרת חוץ". אישה מארץ אחרת, שם אין מערכת של מגננות, שקרים ומשחקים. עצם זה שאני בא מתרבות אחרת כבר הופך אותי לחידוש מהלך. אצל נשים ישנו "פיתרון" של בגידה נוראית. מבססים יחסים שמספקים הגנה ויציבות עם ההגון, והתרגשות וחידוש מקבלים מן הבגידה. פיתרון אחר שבא מן הצד הגברי בדרך כלל הוא סתימת הגולל על המודל המונוגומי, בטענה שהוא סותר את צרכי האדם הבסיסיים להתחדשות והתרגשות.
 
בואו ננתח את הדילמה לעומק. ללא משוא פנים, ונאמר את האמת ללא פחד.

אנחנו חייבים לקבל לעצמנו, זה נכון, אי אפשר למחוק את זה, אבל הצורך שלנו לקבל לעצמנו הוא הכרח, ולא המהות שלנו. אנחנו מרגישים ייצור עליון, כאשר אנחנו נותנים, מצילים מישהו, עוזרים לו עזרה משמעותית, נותנים לו משהו גדול. גיבורי האומה שלנו הם חיילים שנתנו את חייהם למעננו. לכן, יסוד כל הרע הנפשי הוא רוב רצון לקחת, לקבל לעצמך, ויסוד הטוב הנפשי הוא רצון לתת. יחסים שבהם הרצון לקחת דומיננטי, סופם חורבן, ויחסים שבהם הנוסחא היא "לקחת מינימום כדי לתת מקסימום", או לפחות "לקחת מה שהכרחי כדי לתת כמה שיותר" יש בהם הפוטנציאל להתקיים לאורך זמן. ים המלח הוא רק מקבל, ולא מעביר הלאה, ונקרא ים המוות, אין בו דגים, ואין בו חיים, ימת הכנרת מקבלת ונותנת, ויש בה חיים (משל זה שמעתיו מפי גרשון בר כוכבא- מדריך סיורים וד'"ק להיסטוריה).
 
ה “player” עסוק ברצון  לקבל לעצמו. הוא מוכר לאישה אשליה שהוא עסוק בלתת לה. חיזור, הפתעות  מתנות, ומשחק מרגש של ה"בלתי מושג", בעוד שלמעשה כל ההצגה הזו מטרתה אחת ויחידה: לקחת לעצמו (לקבל הרגשה של שמי שמולו כנועה לו, ושהוא מלך). הוא מוכר סם התרגשות, כדי להרגיש עליון, שולט, או כדי לממש תאוות בשרים. נשים משכנעות את עצמם שההצגה של ההתרגשות והחיזור היא באמת כדי לתת, באמת כדי לשים אליהם לב, להקשיב להם, לחדש ולרגש אותם. הם בולעות את הסם בשקיקה. מה האלטרנטיבה? למות מוות פנימי? עדיף לכאורה לחיות מעט עד ניפוץ האשליה, מאשר להישאר בוואקום נפשי איום שפירושו מוות. ה "player" מבין היטב את הכוח שבידו, ומנצל אותו עד תום, מחזק את הרע שבתוך עצמו. יש גם "אמני פיתוי" שמלמדים אותו כיצד לנגן על אותם חולשות נשיות, ולהיות רע כדי לנצח במשחק. מה האלטרנטיבה שלו? להיות אפס? כזה שלא רוצים בו? או שמנצחים, או שמפסידים ומתים. בסופו של דבר האשליה תתנפץ. יתברר שכל החיזור לא היה באמת כדי לתת. הבחורה לא עניינה אותו באמת, עניין אותו רק עצמו. הבחורה יוצאת כואבת ומושפלת אחר שמסרה את עצמה לאשליה, וכמו בצל, קליפה אחר קליפה הסירה את הגנותיה, וקיבלה מכה בליבה שנותרה ללא קליפות הגנה. ה" player", בפעמים הראשונות, נמצא בדילמה מוסרית. הוא יודע שפגע והיה רע. יש קול בתוכו שמכאיב לו. בחירתו היא או להשתיק את הקול הפנימי הזה, ולהתרגל להיות רע ופוגע, עד למצב שבו כבר לא ירגיש שום כאב, או להישאר נאמן לצו המצפון, ולמות מחוסר אהבה.
 
צריך לשים לב גם לזה שבעצם העובדה שהאישה מסכימה לבלוע את סם האשליה של הריגוש והחיזור, גם היא בעצם מתמסרת לרצון דומיננטי לקבל לעצמה. היא עסוקה בלקבל, ומה שהיא נותנת, כל פעם במנות קטנות, כל פעם הסרת שכבה אחת בבצל, אינה נתינה אמיתית, אלא נתינה לצורך קבלה. הנשים עושות לעצמם "נוק אאוט" בהסכמה, ואפילו שותפות לדבר עבירה, למעגל הזה של צריכת הסם. יש ביקוש לסם- מתרבים המוכרים שלו בשוק, כלומר ההתנהגות הנשית הזו גורמת שה  “players” יהיו רבים, וההגונים יתמעטו, עד שאתה שומע כאלו אנשים שבטוחים ש" כל הנשים כאלו" ו"כל הגברים כאלו". כואב.
 
אחרי שחשפתי את הדברים לאשורם, הגיע הזמן להציע דבר אמיתי, לעניות דעתי. יסוד הדילמה בין ה "player" ל"הגון" הוא דיסוציאציה, כלומר שני מושגים שנתפסים כסותרים. הגון לא יכול להיות player , ולהפך. זו טעות. הפיתרון הוא איחוד דיסוציאציות, ניתן ללמד את הטיפוס ה"הגון" להתמקצע בשיטות של ריגוש. במקום לבכות על חוסר ריגוש, ועל בן הזוג הקיים, אפשר ללמד אותו לתת לי מה שאני זקוקה לו. ניתן ללמד את ה “player” לקיים את בקיאותו בשיטות ריגוש האישה מתוך רצון לתת דומיננטי, ולא מתוך רצון לקחת. מה עדיף? עדיפה העבודה עם ההגון, משום שיסוד העבודה, מושתת על בסיס טוב, על רצון לתת דומיננטי, והריגוש הוא רק פאן מעשי, בעוד שאצל ה player היסוד הוא רע, רצון לקבל לעצמו. אפשר להפוך מר למתוק, אבל זו עבודה יותר קשה, והיא תלויה הרבה במידת רצונו של ה “player” להגיע ליעד, שהוא כרגע הפך מהותו. אמנם אם הזיק הטוב שבתוכו עוד לא כבה, אותו קול מצפון פנימי שדיברתי עליו לעיל לא דמם, והוא רוצה לחדשו, יש סיכויים טובים, אבל אם לא, זה הימור מאוד מסוכן. לכן מכל צד, יש עדיפות לעבודה עם הטיפוס ה"הגון". לא ירדתי במאמר זה לפרטים וכלים מעשיים כיצד לעשות את העבודה. עצם ההסכמה בין בני זוג על הנוסחא המוצעת כאן היא כבר הרבה. במקום להשקיע אנרגיה בלחפש את הוליווד מחוץ לבן הזוג, תשקיעו אותה בלהוציא את הוליווד מתוך בן הזוג הקיים, וגם תשקיעו אנרגייה בלמעט את התלות של האושר שלי בהוליווד.
 

נקודה נוספת שצריך לשים אליה לב היטב. התרכזות האישה בקידום ההגון למסוגל לרגש ולחדש, גם היא אסור שתהיה מתוך רצון דימיננטי לקבל. יש לעשות זאת מתוך רצון שבן הזוג שלפני יהיה אדם גדול יותר, בעל יכולות מגוונות יותר (גם הגון, וגם player  לצורך רוב נתינה). צריך לזכור שצורך האישה בהקשבה, חיזור, ריגוש וחידוש, הוא בנוי ומיוסד בעומק נפשה, ומילוי צורך זה אינו אלא כדי לאפשר לה לתת לבן זוגה, להתמסר אליו בלב שלם ומוחלט, לנאמנות מוחלטת, ואפילו מימד של כניעה. יהיה קל לה לעשות זאת כאשר נוצר אמון בבן הזוג, שאכן רוב רצונו הוא לתת לה, ולהגן עליה. כך כל צד רואה בצורך שלו לקבל, כאמצעי בלבד, כדי לתת, כאשר המטרה היא לתת. כל צד מממש את הנוסחא של "לקחת מה שהכרחי כדי לתת כמה שיותר".  זה לא תהליך פשוט, במיוחד לא עם ה player שכבר יצר אי אמון ברצונו לתת, אבל בכל אופן הנוסחא אמיתית.
 
במאה העשרים, בדור האינטרנט והמיקרוגל, כשאורות, פרסומות, ונצנוצים מרצדים תדיר לנגד עינינו, הורגלנו כבר לסף גירוי גבוה, שהוא בעצם רצון לקבל גבוה, אגואיסטיות גבוהה, רוב רע. זו נקודת מוצא שמוכרחים להתחשב בה, אסור בשום פנים ואופן להתעלם ממנה, אבל גם אסור לקדש אותה ולהאליל אותה. צריך להיות בעלי ענווה ולהודות על נחיתותינו במימד הזה (ואינני מכחיש צדדים טובים אחרים בטכנולוגייה), ולנסות כפי כוחנו למעט את הרצון שלנו לקבל ולהתמכר לגירוי גבוה, זה אפשרי משום שבתוך תוכנו כולנו שוכנת  נשמה גדולה שרוצה לתת ולתת, והיופי שבהליכה אחר מהות הנשמה, לאחר הצער שכרוך בעבודה הרבה להגיע אליה, הוא גדול לאין ערוך מאשר תשלום המזומן של רוב רצון רע לקבל. 
 
נקודת סיום אותה יש לחדד לאור כל האמור לעיל. ראינו שעיקר הצלחת היחסים תלוי בעבודה של איחוד דיסוציאציות, ולא בבחירה עצמה. יש להיזהר ממוקד יתר בשאלה של "איזה טיפוס לבחור?". כמובן שלכתחילה יש לבחור את המסלול הנוח ביותר לעבודה, ויש גם חשיבות רבה ל"קליק" ולרומנטיקה שבתחילת הדרך. זה דלק שילווה לאורך המשך הדרך, אבל דלק לבד אינו מספיק, צריך לתחזק את ספינת המסע תדיר. התמכרות ל   "player" פירושה דלק ללא ספינה ראויה למסע, וסופה טביעה. השלמה מוגזמת ובלתי מתחשבת בנקודת המוצא המודרנית, עם הטיפוס ההגון תגרום למצב של ספינה משובחת שלא יכולה יותר לזוז מחוסר דלק, וגם זו טובעת. על כן עיקר המוקד הוא מה לעשות עם הבחירה שבחרתי. הרגלי הדור המודרני, זה שיש בסופרמרקט 20 סוגי לחמים, ו15 סוגי שוקולד, גרמו לאותו דפוס חשיבה גם בזוגיות. "אולי יש בחירה יותר טובה עבורי?" אולי אקח לחם כזה או כזה? בן זוג כזה או כזה?",  קרועים בין בחירות מרובות, ובכך מאבדים את הפוקוס במימוש הבחירה עצמה, שהיא מוקד ישועתנו.

כמובן שהמשך עבודה עם מאמר שכזה תלוי בייעוץ זוגי או אימון זוגי, לפעמים יש צורך בטיפול ממושך, ולפעמים די בשיחת "עזרה ראשונה". אם הכניסה למעגל הכשפים הזה אינה עמוקה מידי, אז יתכן שהמאמר עצמו מסוגל לאפקט ה"עזרה הראשונה", ואח"כ אפשר להמשיך לעבוד לבד.
 
אסיים בתפילה שנזכה לראות את עמנו עסוק בנתינה ומוסר, ממעט את הפגיעה בחולשותיו של האחר, וזוכה לדבקות ונאמנות בין בני זוג.
 
 יתגשמו משאלות לבכם לטובה.           
 
              אסף ויצמן, רב ויועץ זוגי.
                                                                                   
 
מי שיש לו הארה נוספת שעניינה כיצד לשנות את אוירת המאבק בין המינים, לאוירה של סינטזה מפרה בין בני זוג, מוזמן לכתוב אותה בתגובות.
מאמר זה טרם דורגמרתקמענייןנחמדסבירגרוע


מה דעתך על התלבטות נשית- לבחור ב"player" או בטיפוס ה"הגון" ? ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה