הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
ואז_ראיתי_אותו

ואז ראיתי אותו


כשמציק בי החסר, יש לי דרכים שונות למלאו, או לפחות לגרשו ממני הלאה- אם בציור, אם בכתיבה ואם בהשלכת נעליים זועמת (פעם אף שברתי חלון בגלל דבר שכזה- לא נעים, לא נורא). ''למה לסבול סבל מיותר?'' השיב אהובי. שום דבר לא הכין אותי למה שיבוא אח''כ- ''אתה מוזמן לבוא אלי הביתה ללילה או שניים, ולהתענות פחות''.
חומר נפץ- זו הייתה האווירה בינינו- אני והוריי- כשסיפרתי להם על נטיותיי המיניות, כבדרך אגב בשיחתנו היומית. צמד המילים הללו, ''אני הומו'', פתח בשנייה סכר אדיר והביא לאוויר העולם מטען כה גדול של שנאה, אי הבנה, אטימות. אכן, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

מלחמת הציוויליזציות מעולם לא נראתה כה קשה, כה נחושה, כה מוליכה עצמה למבוי סתום. אך ניסיתי לטעון לצדקתי- ונהדפתי בטיעונים כה קטנוניים, פרימיטיביים- דור המשך, מה יגידו השכנים...

משעייפו שפתיי מלהסביר לזוג המבוגרים הקטן הזה את מה שהלב יודע כבר שנים, ברחתי. תמיד לא אהבתי לראות דברים שעושים לי רע, וגם כך זה היה הפעם... אין ספק, ביצתה של חמת הזעם והתסכול מצליחה לסחוף אותך, יותר מכל, בדרך למטה- לדכאון הקשה, שרבים לא חזרו ממנו.

ואז, ראיתי אותו- בשנות העשרים לחייו, בעל זיפים בני יומם, ניחוחו היקר הולך לפניו. מלבושיו העדכניים צמודים לחיטובי גופו ומדגישים את קוויו בצורה כה נאמנה ויפה. הצוואר נסתובב בחדות, הלב נעתק מפעימתו והמוח סירב להאמין. סירב להאמין שזה עתה חזה באחד המחזות המושלמים שקיימים אי פעם על פני האדמה.

הבטחתי לעצמי - ביום מן הימים, הוא יהיה שלי. ''ומה אם הוא סטרייט?'', ניקר בי הספק. הפלגה בחלומותינו היא הנאה, בד''כ, אך בזמנים הקשים, היא דלק החיים, השבתי. ומשצילו חלף, נכנסתי בשערי ביתי ועליתי על ייצועי.

ובימים שאחר-כך, נתמלאתי הודיה לאל- כמה טוב, אלי היקר, שיש לי חברים כה טובים, שתומכים בחברם בשעת צרה. אלמלא הם, הו אלמלא הם...
ערכה של מילת עידוד, או כתף חמה- לא יסולא בפז. אבל, זה לא הספיק. רציתי יותר- רציתי אהבה, רציתי חירות, רציתי חיים - לפרוץ מגבולות העצמי, שנכפו עלי שנים על גבי שנים, שם בארון, ועכשיו - ביתר שאת, כשמולידיי שלי מואסים בי מחמת גועל.

כשמציק בי החסר, יש לי דרכים שונות למלאו, או לפחות לגרשו ממני הלאה- אם בציור, אם בכתיבה ואם בהשלכת נעליים זועמת (פעם אף שברתי חלון בגלל דבר שכזה- לא נעים, לא נורא). הפעם, בחרתי לעשות זאת בדרך אחרת, קצת לא שגרתית - נכנסתי בלהט לבית המרזח הקרוב, הידוע כמקום בילוי מרכזי עבור פליטים שכמוני, בני הקהילה - פליטי ההומופוביה, שהתקווה עדיין מפעמת בליבם.

תפסתי את המקום האפלולי שבצד השמאלי, שבו כבר ישבתי פעמים מספר בעבר- אך בוודאי שלא בסיטואציה שכזו. העיון האדיש בתפריט שהונח שם, אנס עלי להזמין משקה אלכוהולי קל. מלצר חמוד מניח את המשקה, ולגימות קצרות וחסרות סבלנות בעקבותן. עיניי, שלא רצו לחלוק עמי את המשקה, שוטטו לרחבי המקום תדיר, ואז- ראיתי אותו. הצוואר נתסובב בחדות, המשקה שבתוכו נתקע לרגעיים, והמוח סירב להאמין. סירב להאמין שבריאה כה מושלמת, היא גם מנת ''חלקנו''- אוהבי מיננו המנודים, המבקשים את שכולם רוצים, רק בדרך קצת אחרת.

משנתיישבה יצירת הפאר על כנה, השתהיתי רגעים מספר. האלכוהול שבי גרם לי לאזור אומץ ולגשת אליו. צעדתי בהיסוס מה, והתחלתי בשיחה עימו בדברי חולין - שלום שלום, מה נשמע ודומיהם. אינני אדם פתוח לבריות בד''כ, ולכן התפלאתי על עצמי, שכה במהירות אמרתי לו: ''אלוהים (איזה כינוי הולם, חשבתי לאחר מכן) אל תשאל למה הגעתי לכאן'', ושטחתי בפניו את כל מסכת הרוע והסבל ההיא, שהחלה ביציאה ההיא מול יוצריי. יד חמה נשלחה לכתפי, ועימו העידוד: ''כל הכבוד, חבר- אני גאה בך מאוד. רק חבל שאתה צריך לעבור את כל זה. זה ממש לא מגיע לך''. ועוד הוספתי ואמרתי: ''המגורים בבית נעשו בלתי נסבלים מאז - הוריי מתייחסים אלי כאילו איני קיים, וגם שני אחיי עומדים מן העבר השני ובכך נותנים יד לאבסורד - שבשר מבשרם ינשור לפתע מהם, רק בגלל דבר שכזה?!'' 
''למה לסבול סבל מיותר?'' השיב אהובי. שום דבר לא הכין אותי למה שיבוא אח''כ- ''אתה מוזמן לבוא אלי הביתה ללילה או שניים, ולהתענות פחות''.

לאחר מכן, כבר הייתי במיטה גדולה גדולה, מסגרתה ברזל שחור ומצעיה סאטן אדום בוהק. ריח נרות ארומטיים פשה במקום בעוז, ומאורם הקט הציף את החדר ברומנטיות רכה ודומיננטית כאחד. ''היכן אני?'', שאלתי, מנומנם. ''אתה אצלי בבית, שכחת ?'' שאל-ענה-צחק בחיר לבי. מסתבר, שמיד לאחר ההצעה ההיא, התעלפתי והובלתי על ידיו לביתו. ''ומה עם ההורים שלך? כדאי שתודיע להם, הם ידאגו לך''. השבתי לו: ''לא, אין צורך. מבחינתם, רק נתפנה יותר מקום בבית''.

ומעתה ואילך, העברתי ימי כאן - בדירה מטופחת וקטנה באזור המבוסס של העיר -
ואילו ימים שזכיתי להעביר במשכן האהבה הזה- בימים, היינו שנינו עסוקים. אך בלילות, להם ציפיתי יותר מכל, הקדשנו עצמנו רק לצד השני- שיחות היכרות ונפש לאורך כל הלילה, ארוחות אינטימיות לאורו של נר, וריקודים צמודים ואיטיים בצאת כוכב זוהר. 

באחד מן הלילות, השתרענו יחדיו, אחד ליד השני, במיטה הגדולה ההיא. ''אתה יודע'', פתחתי, ''ראיתי אותך ביום שהכל התחיל, כלומר - כל הקטע עם המשפחה שלי. כשראיתי אותך זה היה פשוט מדהים, כלומר- אתה... אמרתי לעצמי, שיום אחד נהיה יחדיו, ונהיה מאושרים לתמיד.'' ''והיום הזה אכן הגיע'', השלים חציי השני. 

''דע לך, נערי- זה לא היה סתם, המפגש האקראי ההוא. זה שראית אותי, זו הייתה דרכו של הגורל לדאוג לכך, שתסמן אותי על לוח ליבך, ושתדע לגשת אלי בהזדמנות המתאימה''. ''אז אתה מאמין שזהו זיווג משמים?'', שאלתי. שתיקה שררה לרגע, ואז ענה: ''יותר מכך, יקירי- זהו זיווג נצחי. נשמותינו לופתו לפני חודשיים במפגש האקראי ההוא, זו בזו, ומה שנקבע בבית דין של מעלה לא יופר לעולם''. הידיעה המדהימה הזו גרמה לחום להתפשט בי- חמימות של רצון, של הגעה למנוחה והנחלה, ומשחק לשונות לוהט חתם את השיחה גלויית הלב הזו.

וההורים, באמת לא שאלו עלי.

הגיע יום, ונהגתי לעבודתי בקצה השני של העיר. לצידי ישב חברי הטוב, שגם עבד באותו המקום. לפתע, פקק. תאונת דרכים היא הסיבה, נודע לנו. מלויי הציע לראות את התאונה (טיפוס סקרן הוא, אחד היותר סקרנים שאני מכיר- לפעמים אפילו חטטן). קמתי ממקומי, וצעדתי מספר פעמים.
הצוואר נסתובב אז לפאתי הכביש, חרב סמוייה טבולת רעל פילחה את ליבי והמוח סירב להאמין- 
כי אז ראיתי אותו.
מאמר זה טרם דורגמרתקמענייןנחמדסבירגרוע


מה דעתך על ואז ראיתי אותו ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה

נכתב ע"י jonjon98
בתאריך: 12/05/2015
נדב ב.

25 מאמרים | 34869 כניסות
מאמר זה נקרא 1760 פעמים 0 תגובות למאמר זה - להוספת תגובה
 השארת תֶּשֶׁר לjonjon98
נהניתם מהמאמר? אשמח לתשר מכם. תודה!
נהנתם? נשמח לקבל לייק מכם!