התאריך 17.7.2007, השעה 10:00 בבוקר, המיקום הרבנות ת"א, רגע מכונן בשביל אושר, אחרי נישואין וחברות רבת שנים, סוף סוף היא מתגרשת, היא עשתה את ההחלטה, היא עומדת שם, ובתוכה מתרוצצים ועולים כל מיני סוגים של רגשות מתח, התרגשות, בילבול, שמחה, עצב, כעס, אי ודאות, ולזה מצטרפים גם כאבי בטן והלב שהולם בחוזקה. היא מחכה שיקראו להם, די! היא רוצה להיכנס ולגמור כבר את כל הסיפור הזה. הוא מסתכל עליה ומחייך מן חיוך ציני כזה, של מישהו שמרוצה מעצמו, מרגיש מנצח, חיוך של נו תיכף היא תתחנן, כמו שהיא תמיד מתחננת ומבקשת שאשאר, אבל למרבה ההפתעה היא נשארת שם מרוחקת, לא מסתכלת עליו, רק מחכה בקוצר רוח שיכריזו את השמות שלהם, אושר והדי. היא יושבת שם מכונסת בתוך עצמה וחושבת: זהו זה רק עוד כמה דקות והסיוט מסתיים, חיים שלמים של סיוט, של אלימות, בגידות, חיים שלמים של להיות צל, להיות שקופה, להלך כמו מתה. 
אושר והדי, בבקשה להיכנס, היא נכנסת ומרגישה שהיא עומדת להתעלף, יש לה כזה פיק ברכיים, היא בקושי מצליחה לעמוד על הרגליים מפחדת מההחלטה של הדיינים, אולי הם יגידו שצריך לעשות שלום בית?  אולי הם ידחו את הגט לפעם אחרת? לא! אין מצב! זה לא יכול להיות!  היא מנסה להרגיע את עצמה, הם קבעו תאריך לגט היום וזהו! אבל אני מכירה אותו יש לו לשון חלקלקה, הוא כבר ישכנע אותם, שהוא צודק, כמו שהוא תמיד עושה. אבל אז, שמחתי לדעת שזה סתם מחשבות שרצו לי בראש, יש טקס גירושין שסופו הוא מסירת הגט, ברגע שהדיינים הכריזו עליי כעל גרושה, כל מה שרציתי זה, לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר ולא להסתכל אחורה ואכן, כל אחד הלך לדרכו מבלי להסתכל אחד על השני, כאילו מעולם לא היו נשואים אחד לשני.
היא מחליטה ללכת להסתובב קצת, היא רוצה לנשום אויר, להרגיש איך זה להיות ברשות עצמה, לא שייכת לאף אחד חוץ מלעצמה.  הרי כל כך הרבה  שנים שהיא מתה. שנים שהיא לא אישה, היא לא בן אדם, היא כלום. היא איתו כבר למעלה מעשרים שנה, מתוכן 7 שנים הם היו חברים. היא מחייכת בינה לבין עצמה מן חיוך מריר שכזה, איך אנשים שהיו חברים משותפים שלהם, היו המומים שהם מתגרשים, הם נראו לכולם זוג מושלם, אף אחד לא ידע מה באמת התרחש בין כותלי הבית, אף אחד לא ידע כמה קודר היה, כמה עצוב וכמה מפחיד!!!!
שנים הם היו ביחד אבל כמו שני זרים. הוא היה נכנס הביתה ומעולם לא שאל אותה, איך עבר עליה היום, רק כעס שיש לה פרצוף תשעה באב, וכשממש רצה להעליב שאל: מה זה הפרצוף תחת הזה, והיא אף פעם לא הבינה למה הוא מדבר אליה ככה. כשאוהבים לא מדברים ככה לאהוב, היא לא הצליחה להפנים שהוא לא אוהב אותה, נקודה!!! הוא היה יושב עם פרצוף חמוץ, עצם הנוכחות שלה עיצבנה אותו, איתה הוא תמיד לא היה מרוצה, כמעט ולא מחייך, בשבילו היא לא היתה אישה שאפשר לאהוב, לרצות, היא היתה כלי שאפשר להוציא עליו את כל התסכולים,  ואם אין בנמצא אישה אחרת שאיתה עושים סקס אז מתפשרים עליה, כי כרגע זה מה שיש בסביבה.  והיא מבחינתה רק רצתה לרצות אותו, שיהיה לו טוב שלא יפחיד אותה, שיתייחס אליה, שיראה שהיא קיימת, שנים היא רדפה אחרי האהבה, היתה הולכת על קצות האצבעות, רק כדי שלא יתרגז, היא לא הסכימה להשלים עם העובדה שבעצם האהבה לא היתה קיימת כבר מהיום הראשון שהם הכירו, היא מצאה עצמה מתחננת למעט יחס, היא בכתה, צעקה, זרקה דברים, והוא ישב שם וגיחך, ישב שם ורק אמר: חולת נפש צריך לאשפז אותך! היא היתה מחכה לו לילות על גבי לילות שיחזור הביתה, היתה מתקשרת לראות איפה הוא. והוא בכלל לא טרח לענות לה, היה מסנן אותה, הוא היה במיטה של מישהי אחרת ובכלל לא טרח להסתיר את זה. מרגע שהיא גילתה שהוא בוגד בה ויוצא עם נשים אחרות, במקום להרגיש בושה או לנסות להכחיש הוא הרגיש הקלה. עכשיו תהיה לו הלגיטימציה להמשיך בענייניו. הוא נסע איתן לחו"ל וביזבז עליהן כספים בזמן שלילדים שלו היה צריך לקנות בגדים, כי מה שיש להם כבר קטן עליהם. זה תמיד בא על חשבון הבית, על חשבון הילדים. באחד הבקרים הבן שלהם קדח מחום, היא התקשרה להגיד לו להגיע דחוף, הוא צחק לה בפרצוף ואמר לה שהוא לא יכול להגיע, לא משנה כמה היא ניסתה לשכנע אותו שהילד ממש ממש חולה. יותר מאוחר התברר לה שהוא נמצא במיטה עם מישהי  והילד זה הדבר האחרון שמעניין אותו אם בכלל.
הוא החזיק בכל הכספים, היה מכור לשליטה, הכל היה חייב לעבור דרכו, רצה לדעת הכל עד הפרט הכי קטן וחסר שמשהו ייעלם מעיניו. היה בו משהו מרתיע, מפחיד, משהו מסוכן, הוא היה בלתי צפוי. אף פעם היא לא ידעה מה יכול לקרות. נכון, הוא לא התעלל בה מינית, וגם לא התעלל בה פיזית, אך רק מאוחר יותר היא הבינה שהוא התעלל בה התעללות נפשית וכלכלית. כל יום הוא הרג עוד חלק ועוד חלק בתוכה, הוא ניסה לשכנע אותה שהיא חולה בראש, שהיא לא בסדר, שהיא לא ראויה לחיים האלו, שהיא אפס, עד שהפכה למתה. הדבר היחידי שהיה קרן האור שלה זה שלושת הילדים שלה, שמה היא הרגישה חיה, שם היא לא ויתרה, שם היא נתנה את כל כולה, שיהיה להם טוב. הם גם היו הסיבה שהיא החליטה  לסיים את הסיוט הזה. די להם בכך שהם יפגשו אותו במסגרת הסדרי ראיה. 
אבל עכשיו כשהיא מסתובבת ברחובות וככה יכולה קצת לנשום בזכות עצמה, היא פתאום מבוהלת, איך היא הולכת לגדל את שלושת ילדיה, הרי ברור שזה הולך להיות מסע ארוך וקשה, כי הם קטנים, והמזונות שנפסקו לה הם זעומים. התנאי שלו היה שאם הוא לוקח את החובות אז זה יהיה בתמורה למזונות נמוכים.
אבל למרות הפחד ובזכות הפחד היא מחליטה שהם זכאים לחיים טובים יותר, חיים שיש בהם כבוד, חיים שיש בהם שמחה ואהבה, חיים ללא פחד, חיים שיש בהם חיים. היא כבר תמצא את הדרך.
המשך יבוא......