זלמן וקלמן יצאו לעולם בבוקרו של יום בהיר מאם אחת, בקיצור אחים תאומים. השניים גדלו זה לצד זה, צימחו בה בעת שן ראשונה, ישבו על עביטיהם זה לצד זה, יחד הלכו לחיידר, בהגיעם לגיל מצוות עלו לתורה אח לצד אח, כל מעשיהם עשו תמיד יחד עד שיום אחד בימי עלומיהם אירע אשר אירע ונפרדו דרכיהם. האחד חבר לתלמידי חכמים והאחר חבר לבני בליעל. מאז ועד סוף חייהם נודע האח האחד כצדיק שבצדיקים והאח השני כרשע שברשעים. מי מהם היה הצדיק ומי מהם היה הרשע לא אספר, לבל אעלוב לשווא במי מקוראי ששמו כשם הרשע ולבל אחמיא לשווא למי מקוראי ששמו כשם הצדיק, יהא שמו זלמן או קלמן. לכן אקרא מכאן ואילך לצדיק צ' ולרשע ר', כנהוג באפיקי התקשורת של ימינו שנמנעים בנסיבות אלו ואחרות מלפרסם במלואם שמות בתולות שנקלעו לצרה ומסתפקים באותיות כגון א', ג' או מ', וד"ל.

הפליא צ' במעשיו הטובים, למד תורה מבוקר עד ליל, חלק פתו הדלה עם עניי עירו, סייע והיה נותן בסתר לכל דִצריך אף שלעתים לא הותיר כזית לרווחתו הוא ועלה על יצועו כשבטנו מקרקרת. כל זאת עשה באהבה ובשמחה, מעולם לא הוציא מפיו דבר טרוניה ועל הכל הודה לבורא עולם בלב שלם. רק על דבר אחד נחמץ לבו בקרבו, הלא היא הדרך בה בחר אחיו תאומו לילך בה, כי אהב את אחיו אהבת נפש על אף רשעותו של הלז.

ואילו ר', שבחר בדרך הסטרא אחרא, עשה חיל בעסקי גזל ומרמה, עשק אלמנות ויתומים ולא בחל בכל מעשה נבלה כדי להאדיר את ממונו. היה דוחה זעקת עניים במשטמה ובבוז ומעולם לא סייע כהוא זה לזולתו. על אף עושרו הרב לא שמח בחלקו ורבתה טרוניה בלבו כי תמיד חפץ שיהיה לו עוד ועוד ולא היה גבול לחמדנותו. אך יותר מכל נחמץ לבו בקרבו כשנזכר בבלויי סחבותיו של אחיו תאומו, כי אהב אותו אהבת נפש על אף צדיקותו של הלז.

רווקים היו שני האחים כל ימי חלדם, כי לזה לא נמצאה האחת שתֹאבֶה לחלוק עמו את דלותו, ולזה לא נמצאה האחת עמה יֹאבֶה לחלוק את ממונו. ובהיותם רווקים, ערירים היו ללא שארי בשר מלבד הם עצמם, האחד לרעהו. על כן עשו להם מנהג לארח חברה זה לזה, לעתים בבקתתו הדלה של צ', לעתים במשכנו המפואר של ר', ולעתים בימים נאים כשהשמים בהירים, השמש לא קופחת והרוח מלטפת, היו צועדים זה לצד זה על חוף הים או על מדרכות הכרך הגדול ומשוחחים שיחת חולין. בפגישות אלה נמנעו מלצער זה את זה ולכן לא הזכירו בדבריהם את התהום הפעורה בין אורחות חייהם.

כך היה ביום סתיו נעים בו המתינו השניים לחילוף הרמזור בפינת הרחובות בלוך ובליך, עוקבים בעניין אחר פסנתר כנף תלוי על חבל שהשתלשל מזרועו של מנוף ועשה דרכו לקומה השמינית בבניין סמוך. בעודם משתאים ממלאכת המנופאי המיומן ונהנים בה בעת ממשב רוח רענן שינתה לפתע הרוח את כיוונה והפסנתר, שחלף באותו רגע מעל ראשיהם, הטלטל ונשמט מהחבל.

הפסנתר, כדרכם של פסנתרים, אינו מבחין בין צדיק לרשע ולא נוהג איפה ואיפה, והרי לכם הוכחה שצדק ושוויון לא חד המה. איני חפץ לצער את קוראי ולכן לא אפרט את אשר אירע לעצמותיהם ולשאר אבריהם של האחים בעת שנשמותיהם פרחו מתוכם, עלו והרקיעו עד הגיעם לעָלְמָא דְאָתֵי. הפסנתר אגב כמעט לא ניזוק הודות לשני האחים שריככו את נפילתו, וצליליו נשמעים עד היום לתפארת ממרומי הקומה השמינית של הבניין דלעיל.

רצה המקרה ובאותו יום אירעה תקלה חמורה בארכיב של בית דין של מעלה, שלא נודעה כמותה קודם לכן ולא צפוי שתקרה שוב בעתיד. קצרה ידי מלפרט את פשר התקלה מאחר שאין ואסור שתהא לבן אנוש דריסת רגל לאותו ארכיב וכל הנעשה בו סודי ביותר. רק זאת אוכל לומר בוודאות, שכתוצאה מאותה תקלה נזקפה לזכות נשמתו של ר' צדיקותו של צ', ובה בעת נזקפה לחובתו של צ' רשעותו של ר'. כל מעשיו הטובים של צ' היטו את הכף לזכותו של ר', כמו שנאמר בגדול. כל מעשיו הרעים של ר' ... טוב, הבנתם את הפרינציפ. בקיצור,  נשמתו של ר' עלתה במרכבתו של אליהו למקום השמור לצדיקים גמורים בגן עדן והתקבלה שם על ידי לא פחות מאשר משה רבנו בכבודו ובעצמו. נשמתו של צ' נבעטה בשאט נפש אל המקום השמור לרשעים המרושעים בשאול תחתית ונמסרה לידי לא פחות מאשר אשמדאי במלוא התגלמותו. ובעוד ר' מתכבד במיטב העינוגים שהם מעל ומעבר לדמיון שלנו, בני התמותה, נגזרה על צ' מסכת ייסורי תופת בל תתואר במושגים של עַלְמָא הָדֵין.

עשה אשמדאי ככל יכולתו לגרום לצ' סבל וצער, אך הלז קיבל בשמחה, בירך והודה בכנות ובלב שלם על כל עינוי מידי נוגשו. אש וגפרית, רותחין, מסרקות ברזל, חומץ בשיניים ועשן לעיניים, את הכל קיבל באהבה. עוד לא תמו שבעה מדורי גיהינום והוא כבר ייחל לשמיני, לא כי חפץ לעלוב באשמדאי אלא כי זו הייתה דרכו בימי חלדו, לקבל הכל באהבה.

בעוד צ' שמח בחלקו בשאול, לא ידעה נפשו של ר' מזור מצערו. כל הטוב שהורעף עליו לא היה די בו כדי לשכך את קנאתו בצדיקים שהקיפוהו. נדמה היה לו ששפר חלקו של כל אחד מהם מחלקו הוא. כל שמחה של אחר העכירה את רוחו, כל עונג של אחר היה לצנינים בעיניו, ומכיוון שנשמות הצדיקים זוכות לחדווה ואושר בכל רגע ורגע ללא הפסק גברה קנאתו מרגע לרגע והיה מלין ומקונן, זועק ומיילל ללא הרף.

אובד עצות היה אשמדאי שלא עלה בידו לגרום צער לנשמתו של צ', ואובד עצות היה משה רבנו שכל טרחותיו לשכך את צער נשמתו של ר' העלו חרס. בצר להם באו שניהם, כל אחד בתורו אל בית דין של מעלה ופרשׂו את מצוקתם. ניגש אב בית הדין אל הארכיב, עלעל בספרים ונתגלתה הטעות. הזעיק אב בית הדין את מלאכי השרת כדי לטכס עצה כיצד לתקן את המעוות.

ישבה כל החבורה והתקשתה למצוא פתרון לבעיה, שכן לא נודע תקדים לכך שנשמת צדיק תישלח לשאול ושנשמת רשע תישלח לגן עדן, ולפיכך לא נקבעו הליכים להעברת נשמה מהשאול לגן עדן או מגן עדן לשאול. יתר על כן, מן הסתם ראויה נשמת הצדיק לגמול על היסורים שעברה בתופת שלא בחובתה, ומאידך מן הראוי לגמול לנשמת הרשע על העינוגים מהם נהנתה שלא בזכותה, ולא הגיעה חבורת המלאכים להסכמה בדבר הגמול הראוי לזו ולזו. לבסוף, לאחר דיון ארוך ומתיש, הוחלט להשיב את הנשמות לעולם של מטה ולמחוק את כל המעשה מספר דברי ימי בית דין של מעלה.

****************************************************************************

בקומה השמינית בבניין גבוה בלב הכרך הגדול, סמוך לפינת הרחובות בלוך ובליך נשמע צליל הספורצנדו המסיים בקול נפץ אדיר את הסונטה לפסנתר "רוח של סתיו" מאת המלחין סביאטוסלוביצקי. המורה, בעלת הדירה, מחייכת אל התלמיד, ילד כבן עשר שנבוך בשל טעויותיו. "לא נורא, ילדי. מעט תרגול ותחזור שוב לנגן כפי שניגנת לפני חופשת הלידה שלי". בלול בחדר הסמוך ישנים זוג תאומים מתוקים בני שלושה שבועות, זלמן וקלמן.