רוכב על דו גלגלי, חשוף לרוח, לשמש, לגשם, לאויר, לריחות ולקולות.
ויש לפעמים שנחשף אם הוא קשוב, לסיפורים קצרים מהחיים.
למה קצרים? ברגע שהרמזור מתחלף לירוק, נותן גז והסיפור נגמר
בשבוע שעבר נחשפתי לשני סיפורים אחד העציב אותי וגרם לי לחשוב והשני הצחיק אותי.
רמזור ראשון
שעות הערב, חוזרת מהעבודה, רח' כצנלסון גבעתיים רמזור אדום
בצד ימין שלי במקביל מחכה אוטו, החלונות פתוחים
אוחז בהגה גבר ולצידו אישה, זוג נשוי. איך אני יודעת? יודעת.
הם מדברים (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בטונים גבוהים, מטיחים האחד בשני האשמות וטענות משהוא שקשור למשפחה לא הקשבתי לתוכן אבל הטון הקשה, הממורמר, הכועס והשינאה נטפה מכל הברה... היה ריח של רעל באויר, רעל אנושי.
שלוש שניות לפני שהרמזור התחלף לירוק, האישה צרחה על בן זוגה בהיסטריה "לא יכולה לשמוע אותך יותר" ויצאה מהאוטו בטריקת דלת. רמזור ירוק, גז ונגמר הסיפור.
בהמשך הנסיעה ליוותה אותי המחשבה שגם הם היו פעם זוג אוהב
שהחליט להתחתן. תוכננה הפקה, אולם, צלם, שימלה, איפור, נעליים, אוכל, אלכוהול, מוזיקה - כל הגשפט.
כל התאונות מתחילות ככה. לא ככה? מבשרים למשפחה והחברים שמתחתנים וכולם מאושרים ונוצצים, נחת להורים, אושר, שמחה, קולולולו ואז נגמר הסרט. שיגרה, עבודה, פרנסה, ילדים, בעיות, טענות, ריבים, לחצים, שינאה, בגידות והעולם שותק.
הסטיגמה החברתית במערב עדיין רואה ומקרינה בנישואין הישג, ובגידול ילדים פסגת האושר הנכסף. האומנם?
רמזור שני - ערב חג שבועות
חושך, רח' כצנלסון גבעתיים הפעם בכיוון ההפוך.
הרחוב ריק על סף נטוש. ואני עוצרת ברמזור.
שני גברים חוצים את מעבר החצייה שמולי.
האחד מבוגר לבוש מכנסים וחולצה מכופתרת, כיפה על ראש וספר תורה בידו. נראה כאיש החוזר הביתה מבית הכנסת לאחר תפילת החג.
השני לבוש חרדי, חליפה שחורה, חולצה לבנה, כובע שחור, פיאות וגם הוא אוחז ספר תורה בידו.
החרדי מברך את היהודי השני בברכת "חג שמח" היהודי המבוגר יותר הניח שאם הגבר החרדי בירך אותו, כנראה שהם מכירים. אבל לא זכר מאיין. אז הוא שאל "אנחנו מכירים?" והחרדי השיב לו "כן, מכירים מהר סיני."
היהודי נתקע לשנייה ובמבט שואל "בית כנסת הר סיני? אני לא מכיר".
החרדי בחיוך השיב לו "כל היהודים מכירים מהר סיני,
הרי קיבלנו שם יחד את התורה, במעמד הר סיני" והוא התכוון לכל מילה.
היהודי השני חייך, לא בטוחה שהבין ושאל אותו
באיזה בית כנסת הוא מתפלל.
קאט
רמזור מתחלף לירוק, גז, ואני לא שם.
מאי 2012