יש להם עולם משלהם, למבוגרים האלה. 

היא לא אוהבת שהוא מדבר, היא חושבת שהוא משקר. אפילו בשתיקה. כמו לא שווה אפילו יריקה.

היא לא שוכחת. בוחנת לראות אם ישאר, והוא אוהב אותה יותר ויותר.

היא חפצה בבדידות, בעצבות, בפגיעה. השיעמום מביא אותה לידי בטלה. הבטלה מובילה לידי החטא. להחטאה. להחמצה. של החיים. תרתי משמע.

היא מפסיקה אותו. מנסה לסחוט רק ממנו. לא רוצה בהיותו.

היא אוהבת? היא חושבת. מה יגידו אלו ואלו. כדי שלא יחשבו אותה לחלק ממנו.

היא מדברת עליו. בגנותו. מרחיקה אותו ממנה.

והוא חפץ בה.

היא תמשיך להתייפח על חייה העלובים, ככלב רחוב, עזוב, היא חשה.

כי היא לא תשמח בקיומו. כי היא יוצרת חיסרון-בו, ובחייה. בחייהם. בחיות היחידה של שניהם. ביצירות שהולידו.

היא תפגום בו בשביל לטייח את שכאובה עליו. לימים ארוכים, וארוכים כנצח יהיו ימי הזעם. עד שאלו יעברו.

והיא תחייך, ושוב המילים יחיו את הזיכרונות או את הדמויות הפגומות שהולידה,

והיא תעצב על אלו. שוב ושוב.

והוא לא יוותר. השיכור הזה. כאוב הגוף הזה, שכבר אין בו מתום.

והוא ישמח בחייו, לא יאמר נואש. וליבו יחזור לפעום בו מחדש.

הוא ידחק עצמו, יעשה עצמו שמח וטוב לבב, כדי שלא יפגם בדמותה.

כי הוא מבין לה.

אפשר להבין אדם?

אולי יודע. כנראה מכיר בפגמים, בחסרונות, שמדברים את כאבה.

ואני, לא חשוב לי שהעולם שלה מביא, או משליך בתנופות חזקות את רצונותיה, במלבושים של חוסר הסתפקות בהשתלמות, בתהליך, במורכבות. התאמה לקויה בין שאיפה לבין ה"יש".

ואני רוצה חיבוק. שלם. נקי. לחיות. להיות בלי לתאם ביני לבין מילותיי את שצריך לומר בשביל לרצות אותה. שתפסיק לסלק אותי במבטיה.

אז ההרגל שבהתגברות על הפגיעות, מנכיח את האדישות, בשביל לחדול מהעצבות. שלא תגרום גם לי לשקוע במחשבות, מולידות הפגמים. לא להגיע לידי שיעמום, ולא לידי החטא.