טו בשבט, אחד מארבע ראשי שנים שיש לישראל (מסכת ברכות א, א):
"בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

ראש השנה לאילנות חל בזמן שרוב פירות ארצנו מלבלבים והפירות כבר נראים לאחר שחנטו.
פרי שחנט מיום טו בשבט של אותה שנה, יתחיל מניין הזמן לפעול ועד סוף השנה הבאה (יד בשבט) ימלאו לו שנה אחת.
פרי שחנט עד לתאריך יד בשבט של השנה הקודמת, אזי היום שלאחריו (ט"ו בשבט) יחשב כאילו חלפה לה שנה להולדתו.
מניין שנותיהם של פירות האילן חשוב לקביעת הלכות המעשרות: נטע, רבעי, וערלה שהן מצוות התלויות בארץ.

להלן מניין המעשרות:
בשנה הראשונה והשנייה שלאחר שנת השמיטה- מעשר ראשון ושני.
בשנה השלישית- מעשר ראשון ועני.
בשנה הרביעית והחמישית- מעשר ראשון ושני.
בשנה השישית- מעשר ראשון ועני

לגבי דין נטע, רבעי וערלה:
בשלוש השנים הראשונות חל איסור מהתורה לאכול את פירות האילן.
בשנה הרביעית יש לעלות לירושלים ולאכול שמה את הפירות, או לחילופין לפדותם ולהעלות התמורה לירושלים.

בטו בשבט אין כל איסור לעשות מלאכה, או לקיים שמחות וכמו כן אין בו תפילה מיוחדת.
ובכל זאת נוהגים בו קצת יום טוב המתבטא באי אמירת "תחנון", אין בו הספד למת ואם חל בשבת אין אומרים "אב הרחמים".

בטו בשבט נוהגים להרבות בשבחה של ארץ ישראל:
ארץ ישראל הקודמת לשאר ארצות תבל והמבורכת מכולן.
זוהי הארץ המובחרת לעם המובחר.
יש בזמן שִׁמְמוֹנָה כשעם ישראל בגלות ברכה, להודיע שאין הגויים יכולים ליהנות ממנה, אלא רק עַם ישראל.
במרוצת הדורות ט"ו בשבט לא רק עסק במצוות התלויות בארץ, אלא גם הפך להיות מועד שמזדהה עם הטבע יותר ויותר: האר"י הקדוש תיקן את טו בשבט ליום בו אוכלים פירות ומאוחר יותר נוסד סדר אכילת הפירות.
בימינו עורכים את השולחן במיטב פירות ארצנו ובפירות שבעת המינים: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמרים ("כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל- אֶרֶץ טוֹבָה ...אֶרֶץ חִטָּה וּשְעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמוֹן אֶרֶץ- זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ", דברים ח, ז-ח).

ילדים נוהגים לנטוע בט"ו בשבט עצים ביערות ארצנו ובגנים ציבוריים.