אפשר לאמר שכל ההיריון מלווה בחרדה אחת גדולה, בכל היריון הסיכונים שלו והפחדים שלו, שילוב ההורמונים בהחלט לא מקל בנושא זה ואף מגביר את המחשבות.

בסוף ההיריון חוויתי את אותה חרדה מעיקה,הבטן כבר ענקית וקשה יותר לסחוב, העמסתי על גופי עשרה קילו שמורגשים היטב בכל תנועה, העייפות הפכה לממשית והמחשבות התעייפו גם הן והגיעו בעיקר בלילות בהם גם ככה כבר בקושי ישנתי מרוב ריצות לפיפי. כל הפחדים על הלידה, בעיקר הנקודות החלשות, על הלידה הראשונה והפחד להיתקל באותם קשיים שוב, הימים שלקראת הלידה מתקרבים ואני התחלתי לפחד מכל דבר עד רמה מגוחכת.

לאחר הכניסה לשבוע 37 וההבנה שהלידה מתקרבת סיכוייה להתרחש עולים מידי יום, הפכו את המציאות שלי ל"מקוננת" אך גם מגוננת לא פחות.

את בגדי הבייבי שבבטן הכנתי בסוף שבוע 36. כיבסתי, קיפלתי, גיהצו לי.הכל היה מסודר במגירות. פחדתי שהבייבי תגיח לעולם ולא יהיה לה מה ללבוש, אפשר לחשוב אנחנו חיים בעולם ללא מכונת כביסה, ללא חנויות לבגדי תינוקות, כאילו אין מספיק דודות סביב שישמחו לעזור ולתרום בשמחה, שכחתי שגם מקבלים מתנות ללידה.

ערכתי קניות בכל מיני חנויות מתמחות לעיצוב הבית, חיפשתי וקניתי פתרונות אחסון, נסעתי עד יבנה וטעיתי בדרך כדי להגיע לאיקאה ואיזה יום שישי גשום במיוחד גם סחבתי את בעלי איתי לקיקה, בסוף את כל הדברים שרציתי בעיקר קניתי בהום סנטר, זה שנמצא ממש ליד הבית. נסיכה נוספת בבית ועוד דברים רבים יתווספו חששתי שהבית יהפוך למחסן.

מעבר לחרדה לכל מה שהבייבי צריכה גם הבית הפך למצב הכנה של טרום מלחמה. הכביסות בוצעו מידי יום, לא נתנה לסל כביסה אפשרות להתמלא מעבר למכסה, שחס וחלילה לבעלי או לנסיכה (שתכף תהיה אחות גדולה) יחסרו בגדים לעבודה או לגן, אפילו סתם מגבות או פיג'מות.
גם הכיור הפך בפקודה לריק ללא הפסקה, מידי ערב ערכתי בדיקת משטר במטבח ושטפתי את מה שנשאר בכיור אם נשאר, החשש לצירים בלילה ולהשאיר כלים מלוכלכים בכיור זעזע אותי.
ביחד עם הכלים גם על הפח אשפה נהיה פיקוח רציני, הפחים ברחבי הבית רוקנו מידי בוקר וכשם שלא שוכחים לקחת את המפתחות של האוטו ואת הטלפון נייד, כך גם את האשפה לוקחים כמובן מאליו.

החרדה היתה עצומה, החששות המעורבים מהפחדים מהלידה בשילוב הקושי לסחוב בטן ענקית וכבדה, סיוט. כל יום שעבר ייחלתי שהצירים כבר יגיעו והם... לקחו קצת זמן.
אשמח לקבל תגובות לטיפול בחרדה מהקוראים.