היא חושבת שיש לה הכל, ואם יש משהו שחסר לה כנראה שהוא לא אמור להיות שלה.
היא יודעת שבחיים האלה צפויות לה לא מעט נפילות, וכשהיא נופלת היא מיד קמה על רגליה.
ממש כמו חתול בעל 9 נשמות, היא נאחזת בקרקע , עד לפעם הבאה שבה תיפול.
יש לה יכולת נדירה, אם תרצו, לקרוא אנשים דרך העיניים, ולא דרך המילים היוצאות את הפה.
היא בהחלט יודעת דרכה עם מילים, יש לה כושר שכנוע ושפה עשירה.
כריזמה הייתה מאז ומתמיד מנת חלקה, ולשונה החדה והשנונה מעולם לא איכזבה אותה.
אם תדבר איתה אפילו דקה אחת, היא תדע בדיוק מה יהיו דבריך בחמש הדקות הקרובות, ולאיזה כיוון השיחה מתקדמת.
אם תוסיף לדבר איתה אפילו דקה אחת יותר, סביר להניח שהיא תלך מעל פניך, משועממת.
על אף הרצון שלה להיות מוקפת באנשים, היא תמיד התקשתה לשרוד בנוכחותם.
פעמים רבות הייתה מוצאת עצמה משתעממת מדבריהם הנלוזים, והטילה דופי בדעתם.
אם מישהו דיבר כנגד מוסכמות ויצא בלהט כנגד הדעה הרווחת, היא מיד הייתה מתעוררת לחיים, כמו מתוך שינה של 100 שנים.
היא אהבה אנשים דעתנים, שדיברו בזכות עצמם, ולא בגדו בקול שלהם. היא עצמה הייתה כזו.
בעברה הרחוק, ניסו רבים להזהיר אותה, שלא לעשות מעשה כזה או אחר.
הם ביקרו אותה על דברים שאמרה שלא היו מקובלים כל כך, וגינו את סיגנון הלבוש שלה.
היא , לעומתם, המשיכה בשלה, כנגד הכול וכנגד כולם. חברים רבים לא היו לה.
ידידה היחיד היה החזון שלה.
היא מכירה את כל הטריקים, את חלקם הגדול היא המציאה בעצמה.
היא הייתה בכל המקומות ובמקומות שלא הייתה כך חשבה, היא מעולם לא הייתה צריכה להיות
היא מאמינה בגורל, ובמשמעויות חבויות.
היא יודעת שבחיים יש סיבה לכל דבר שקורה, ומה שלא קרה מעולם, לא צריך היה לקרות.
על חייה היא מסתכלת בחיוך רחב מחד, ומנגד עם עצבות גדולה בעיניה.
קשה לשים את האצבע על זה, אבל על אף כל הדברים שהשיגה בחייה, ולמרות שהגשימה כל מה שחלמה, היא מעולם לא הייתה לגמרי מאושרת, כי היא אינה יודעת שובע מהו.
אם תיתן לה כפית, היא תרצה את הצלחת כולה, ואם תגיש לה תפוח, היא תאכל אותו שלם.
היא תיקח דבר ולא חצי דבר ממה שיש לך להציע לה, עד שלא יישאר לך כלום.
כשלא תוכל עוד לתת כי כבר מאומה לא נשאר באמתחתך, היא תלך ממך לאיש אחר שיוכל .
היא אולי נמצאת בדיוק איפה שהיא רוצה להיות היום, אבל מחר היא תרצה להיות במקום אחר.
כזו היא : הפכפכה, לא שלווה, חולמת בגדול וחיה בגדול עוד יותר.
מאז ומתמיד היא השוותה את חייה לעץ. כל תחום בחייה היווה ענף, ומטרתה בחיים הייתה לטפס גבוה ככל האפשר, במעלה העץ, עד לצמרת.
"החיים נותנים לך לימונים", היא הייתה כך אומרת, "ואני מתכוונת לסחוט כל לימון עד הטיפה האחרונה". זה היה המוטו שלה, שמעטים השכילו להבין. מעטים אפילו יותר יישמו אותו.
אילו רק ידעה היא שבניסיונה לסחוט את הלימונים עד האחרונה שבטיפות, היא עמדה הייתה לסחוט משהו גדול בהרבה, את עצמה.
אם היה מכשול, היא הייתה מסתכלת עליו כעל קרש קפיצה, ואם משהו עמד לה בדרך היא פשוט דילגה עליו, חיננית וחסרת מורא.
מעטים היו הדברים שהפחידו אותה. הדבר היחיד ממנו פחדה, היה הפחד עצמו.
גם אם היה לה קשה, היא אף פעם לא הרימה ידיים. נהפוך הוא, היא המשיכה ללכת מבלי לעצור. הסוד שלה, היה אף פעם לא להסתכל לאחור: בלי חרטות, בלי זיכרונות.
השק שנטלה על כתפיה, היה ריק מכל אלה, אבל הוא היה כבד מנשוא.
חייה היו מרדף מתמשך אחר שלמות, וכמו בכל מרדף אתה לא יכול להרשות לעצמך להיתפס.
היא חיה כל יום כאילו היה יומה האחרון, ודחפה את עצמה עד קצה היכולת שלה.
היא הייתה מקור השראה ומודל לחיקוי, לכל כך הרבה אנשים. במקום שהם כשלו, היא צלחה.
כמובן שהיא מעולם לא לקחה קרדיט על כך, היא הייתה צנועה מדיי להכיר בהצלחותיה שלה.
הכישלונות, לעומת זאת, היו מה שהביס אותה, בסופו של דבר.
על אף אלפי רבבי רבבות נצחונות שהיו לה, היא הייתה רואה דווקא את הכישלונות.
ימים עברו, ואז שבועות, וחודשים, וכעבור כמה שנים, שיערה השחור האפיר, ונשר, ממש כמו העלים שכיסו את ענפי העץ, שהיווה את חייה.
את רגליה היא סחבה בקושי רב, מדדה וכמעט נופלת על כביש הגישה לביתה.
בכוחות אחרונים שאספה, היא מצליחה להגיע לפתח הבית שלה. דלת הכניסה נעולה, והיא חופרת בכיסיה בחיפוש אחר המפתחות. אצבעותיה הכחושות רועדות קצת, היא כבר לא במיטב שנותיה. את המפתח היא מכניסה לדלת ומסובבת, הדלת נפתחת לרווחה והיא נכנסת לבית.
מה מוזר, שבביתה הסגור והאפרורי, היה יותר אוויר, מאשר מחוצה לו.
היא עומדת מול המראה בחדרה, ומסתכלת על בבואתה המזדקנת : הפנים הקורנות והשיער הבוהק, שגלש פעם על כתפיה, פינו את מקומם לפנים חיוורות, מקומטות ולשיער מאפיר נטול ברק או צבע. העיניים הגדולות שלה סיפרו את סיפורה לכל מי שביקש לדעת.
היא הסתכלה אז על עצמה, בהשלמה.
אחרי שנים של מלחמות, היא מצאה בתוכה את הכוח לשים סוף לטירוף, ולהגיע לידי השלמה.
לראשונה בחייה, שהיא לא ביקשה לברוח ממציאות עכורה, או לרוץ כנגד הזמן או ההיגיון.
באותו רגע ממש, היא מחייכת. היא מקבלת את עצמה, על כל מי שהיא ומה שהיא היום.
השפתיים הסדוקות, השיניים שהצהיבו. השנים הותירו חותם עליה, וכי על מי לא?
אז, מול המראה, היא הגיעה לאחת התובנות היותר גדולות בחייה.
היא לא תוכל עוד להוסיף להילחם, בעצמה, באחרים, במטרות שהציבה או בזמן.
היא חיה את חייה , ולקחה לעצמה זכות בלעדית להיות המחברת של הספר שלה.
עכשיו, כשכל הפרקים כבר עמוק מאחוריה, היא נפטרת מהשלדים כולם לטובת דורות העתיד.
הספר נחתם ונשלם, ואיתו גם חייה.
היא משכיבה את ראשה על הכר, בדומיה חרישית.
אחרי אינספור מילים שכתבה והגתה, מילה נוספת לא תצא עוד מפיה.
היא שלווה עכשיו, במקום בו היא נמצאת.
המלחמה שככה, והיא נשארה האחרונה לעמוד.