יומן ריצה שבוע רביעי -בעיות מוטיבציה שחוזרות על עצמן.סוף שבוע  חלומי (עבר כמו חלום!) של מנוחה אמיתית שינה של כ 13 שעות ברציפות קימה לאכילה ושוב שינה בת מספר שעות .יום ראשוןעכשיו איך חוזרים לעצמי ? הגוף עייף, הנפש במצב סביר, אבל המוטיבציה לא משהו .החלטתי לזרום עם היום .בשעות הצהריים חשתי כיצד העייפות משתלטת על גופי ונראה שאין מנוס משנת צהריים .עדיין לא ברור לי איך הגעתי לחדר הכושר במקום למיטתי ומכוח האנרציה עליתי על מכשיר האליפטיקל .לאחר אימון קליל בן 25 דקות וביצוע מספר בריכות בבריכת השחייה חשתי שאני חוזר לעצמי .תחושות הסיפוק והרוגע שפקדו אותי בסיום האימון היו פיצוי הולם למאמץ.התבדיתי כשסברתי שהעייפות והמשבר כבר מאחורי, זה היה קצת יותר מסובך משחשבתי .בכל אדם אפשר למצוא את היצר הטוב והיצר הרע כמו את ״האני הבוגר  ״והאני הילד ״האיש הטוב שבנו כולל את היצר הטוב, האני הבוגר והאחראי , ומאידך גיסא האיש הרע מגלם את היצר הרע ו״האני הילד ״כחלק מתהליך ההתבגרות ״האני הבוגר ״ הופך להיות דומיננטי ומגמד את ״ האני הילד״ישנם מקרים גם אצל אדם מבוגר בהן ״ האני הילד״ הופך להיות דומיננטי לפרקי זמן כאלו ואחרים לצורך השגת סיפוקים מיידים , פינוקים , חיפוש אחר חום, נוחות  וכיוצא בזה .יום שני-איך מתמודדים עם חוסר חשק לרוץ ??? זה עדיין פוקד אותי מעת לעת ( לא מאמין שזה קורה לי !)אני מתעורר בבוקר בהרגשת ליאות ועייפות , השרירים כואבים לי , הגוף דואב, יש לי המון עבודה להשלים ובקיצור כל הסיבות שבעולם מדוע לא ללכת לרוץ .האיש הרע שבתוכי אומר לי לקחת פסק זמן של יום יומיים , ״לא יקרה שום דבר״ , ״ הרכבת לא תברח לי ״ומאידך גיסא האיש הטוב שבתוכי אומר לי לא להתעצל , ״לקחתי אחריות וצריך לממשה עד תום״.בואו לא נשכח לרגע שאלו הם קשיים מלאכותיים שאני יצרתי לעצמי ( יש צרות גדולות מאלו בחיים ) והם בשליטה מלאה שלי .לקחתי את הכלב לסיבוב חימום , שטפתי את פני להתרעננות ובכל זאת יש צורך להתגבר על המחסום הפסיכולוגי.״טוב מספיק עם הדיבורים, אני הולך לרוץ ריצת 2 מייל ואין יותר תירוצים !״״על ארבע ״אני יוצא מהבית ומשרך את רגלי לנקודת הזינוק.מתחיל לרוץ, הרגליים משולות ליציקות בטון שמחוברות לרגלי , תחילת הריצה מאד קשה, הברכיים כואבות , הגוף לא מושך והאיש הרע שבי צורח וזועק לחדול מהשטות הזו ומייד! רק לאחר הקילומטר הראשון החלתי לחוש הקלה , האיש הרע חדל מלצרוח משהבין שצרחותיו נופלות על אוזניים אטומות והגוף שהתחמם קימעה הגיב לפקודות המוח והריצה נעשתה קלה יותר.לפתע משום מקום צצו והגיחו זכרונות עמומים מתקופת השירות הצבאי  . במעיין חיזיון שווא ראיתי את עצמי כנער בן 18 המתקשה באימונים ומעלה הירהורי כפירה שפוגעים במוטיבציה בדיוק כמו עכשיו.באותם רגעים קשים הגעתי להחלטה מעצבת שהשפיעה על מהלך חיי. החלטתי שלא להרים ידיים ולא לוותר ויהי מה.שיכנעתי את עצמי שההצדקה היחידה שלא לסיים מסע הינה עילפון או מוות פתאומי , התבוננתי באלי מפקד  הכתה שלנו שהיה מבוגר ממני בשנה והבחנתי שהוא שותף מלא למנת הקשיים  שאני חווה ( חרף מאמציו להסתיר זאת ) ואז החלטתי החלטה נוספת שאם אלי ישבר יהיה לי צידוק להרים ידיים .מעולם לא התעלפתי ולא זכיתי לראות את אלי נשבר ולכן לא הייתה לי ברירה אלא להגיע לקו הסיום.בזמנו הוצע לי לשמוע מוסיקה תוך ריצה , יודעי דבר סיפרו של שמדובר בתרופת פלא שגורמת לאצן לחוש כמרחף על גלי המוסיקה ומן הסתם הריצה עוברת מהר יותר תוך ריחוףעל מנת לקצר סיפור ארוך אספר שזה לא עבד עבורי .לא ריחוף ולא בטיח אסמאר ! האוזניות נפלו מאוזני עקב תהליך הזעה מואץ ואני חשתי חוסר נוחות להיות מנותק מהסביבה,. אחרי ניסיון ראשון ואחרון ירדתי מהרעיון . אני מרגיש טוב יותר כשאני מחובר לסביבה ורעשיה הטבעיים .בשלב מסויים בריצה רצתי על אוטומט ( נטול כל תחושות ) עד לקו הסיום.הריצה ארכה מעבר לזמן הרגיל והעיקר הוא שסיימתי .המקלחת שאחרי גרמה לי לחוש כאדם חדש.עכשיו בראש שקט של השקט שלאחר הסערה אני מנסה לנתח לעצמי מה פיספסתי ?אולי משהו במרכיבי המזון שאני אוכל גורם לי לירידה במוטיבציה? האם זה העומס בעבודה השוטפת ?ואולי אני מעמיס על עצמי קצת יותר מידי והגוף מתקומם ?אולי חוסר שעות שינה ?אין לי תשובה חכמה לשאלה אבל הבטחתי לעצמי ששום דבר לא יעצור בעדי גם לא חוסר מוטיבציה .עקשנותי הבלתי נלאית רק הלכה והשתפרה עם השנים כיין המשתבח עם השנים  ( זוהי נקודת התורפה שלי אולם גם אחת המעלות שלי- תלוי באיזו זוית מסתכלים על זה )