הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
כבכככ

הגילוי


כולם רוצים לעוף כמו ציפורים, אבל מוצאים את עצמם מקסימום במטוס כשהם אינם מבינים שזה אפשרי להרגיש איך זה לשוט בשמיים מבלי לקחת סמים ומבלי להתרומם מהקרקע.

כאחת שקרעה את בירת המדינה במשך שנים, ואיני מתכוונת לירושלים, הבנתי שמשהו בי מתחיל להשתנות. מאז הפרידה החמישית במספר, אני הופכת למשהו אחר עם תובנות שונות וחשובות, שכל בת 40 היתה שואפת להבין בגילי הצעיר, לפני שנהיה מאוחר. הרבה מהדברים היו ברורים לי מאז ומתמיד, ואיני מגלה את אמריקה בראשי, אך האופן בו הדברים חקוקים אצלי, הרבה יותר חזקים מבעבר. מיותר לציין שמדובר בתהליך של שנים. פתאום אני מבינה שלא רק ההורים מחטיפים סתירות מצלצלות ללא הרף, דבר שהיה נוף ילדותי, אלא גם החיים, אנשים וחפצים - כמו הרגל הארורה בצבע ברונזה של שולחן הכתיבה שלי שאני חולמת להחליף באחד מן הימים ברהיט חד פעמי של איקאה, שכיסחה לי את הזרת ברגל מבלי לדעת שיש לה אפשרות לחוש כאב. אני קולטת שלמרות שאני פורצת בעולמי מחסומים ונורמות, וככל שאנשים רואים בי כאחת שלא מחשבנת לעולם ולאנשים סביבה, עדיין אני כלואה בין מה יגידו ההורים לבין מה יגידו השכנים, על אף שאיני זוכרת שהתחשבתי במישהו בזמני הגמירות שלי בתקופה הטובה שחייתי בתל אביב, אבל זאת תל אביב, הכל פתוח, הכל מותר וחופש הוא ביטוי הדגל של יושביה.

כמויות הלייקים והתגובות הלכו ופחתו בתקופת היותי שבויה במערכת היחסים האידיאלית שכל אישה חושבת שהיא חולמת לעצמה, אך במהרה לאחר אותות בודדים בעמוד הפייסבוק שלי, כאשר הבנתי שאני חיה חיי שקר, וכי כעת לאחר הגילוי, אני מוצגת לעולם הוירטואלי שלי כיותר מחוייכת, חופשיה ונהנית מהחיים. אט אט צצו להם הג'וקים מהמחילות כביום קייצי בדרום תל אביב וניסו לתפוס להם חתיכת בשר מהאטליז שחזר לשוק העבודה. הבוטות והחוצפה, וה"מה קורה מאמי?" האדיב הזה רק גרמו לי להבין מדוע במשך שנה הייתי לבד בעיר הגדולה, ובין קשר אחד לשני לא נתתי לגברים להתקרב אלי כל כך מהר. למה בחנתי כל אחד ומדוע עלו בי כל כך הרבה שאלות לגבי מה אני באמת רוצה. משהו קרה לעולם מאז שחשבו להביא אותי אליו. נהיה מאוד קל ונוח להניח יד על רגלה של בחורה, להסתחבק ולנשק לשלום מישהי שפעם בדקה לך את תאריך הלידה בתעודת הזהות בכניסה לבר נידח ואפרורי, שככל שתדביק יותר את ראשך לקירות תשמע אותם צועקים מרוב שחיתות ששלמה המלך לא היה מעז ליצר עם מלוא נשותיו.

השינוי הגדול שאני עוברת בין כל השדרוגים, הוא השחרור. לשחרר את הכלבים לחופשי, את כל אלה שנגסו בי או בחיי אי פעם, שנהגו ככלבים נאמנים והתגלו כחתולי רחוב שישרטו כל מי שלא בא להם בהתאמה למצב הרוח. אני מדברת על בני משפחה, חברים וחברות. אמר לי פעם בחור חכם שהחיים שרטו אותו לא מעט, משהו על מספר החברים שנעמדים סביבך. זוכרת איך כעסתי עליו ולגלגתי על השטויות שאמר, שאגב לא עברו חודשיים והתגלו ככל כך מבוססים ומוכחים. האנשים שעמדו לצידי ברגעיי השמחים ביותר והקשים ביותר, נתפסו כמתחשבנים לא קטנים וכעוצמי עיניים שהעדפתי להעיף עם הרטיות לנהר ולתת להם להזרים את החיים לכיוון שיתחשק להם מבלי לקחת אותי למקומות שאיני רוצה לדרוך בהם. הפסקתי לפחד מלוותר על קשרים של שנים, ממה ישאלו ואיך יגיבו לכך שמתקיים נתק ביני לבין כל כך הרבה אנשים אחרים. בבית הוריי נהגו לשים דגש על לכידות משפחתית ועל הערך של לבלוע צפרדעים עד כדי חנק רק לשם מטרת סמל האחדות. אבל אני לא ההורים שלי, וההורים שלי לעולם לא יבינו אותי ככל שאנסה לבטא את עצמי ואת עולמי. שאלתי את עצמי – מדוע לי לחטוף הפתעות מאנשים קרובים אלי ברגעים הכי לא צפויים? הגעתי למסקנה שלא מגיע לנאמנה כמוני ולדון קישוט שבתוכי לספוג ערימות של חרא. בשלב מסוים אתה מבין שמקו הזינוק הגעת ליעד שאנשים מסביבך אינם נמצאים בו, אין לך מה לקחת מהם או מה ללמד אותם, ואין בזה כל רע לשחרר ולהיצמד לכאלה שיובילו אותך לשלב הבא. יש איזשהו חשש להיות בעלי אינטרס, לי יש בעיה עם אנשים שכל הווייתם היא כזאת, אך העולם כולו פועל מאינטרסים. גם באהבה הכי יפה וטהורה, קיים האינטרס, כשם שכל אישה היא זונה במובן כלשהו, פשוט יש כאלה שמשלמים להן בכסף ולכל השאר משלמים ברגש.

אז מהו בעצם האידיאל? בואו נחשוב, יופי חיצוני או משהו שאפשר להימשך אליו, איש שיחה מרתק, תלוי מה מרתק בעינייך, עבודה מסודרת, תואר - שיהיה אפשר להשוויץ, שיהיה לו רכב שלא אצטרך לנסוע עד אליו באוטובוס חס וחלילה, וזין בגדר הנורמאל על מנת שתרגישי משהו כשמגיעה האינטימיות, עמוק. לא, לא דיברתי על עד לאיפה הוא מגיע. זה כיף כשהאידיאליות ניצבת לפנייך, מוצגת נכון לפי ספרי החברה, אך האם שאלת את עצמך אי פעם מה עושה לך את זה באמת? כיצד היגיון האהבה חלף על פנייך מבלי לשים לב למה הלב שלך צריך, מה גורם לך לאהוב מישהו ולזרוח יום יום? ראיתי שיש משהו באידיאל שהוא מאוד שטחי ומשעמם לי את הנפש, שלמעשה נעלו אותי בחדר שיש בו את כל המשחקים שכל ילדה היתה חולמת שיהיו לה, אך היא בכלל רוצה לצאת החוצה ולרוץ בשדות ולהתלכלך בבוץ ולחזור הביתה בסיפוק, עייפה אך מרוצה כנפש של בת 8. לאן חלפו השאיפות לצחוק בריא עד דמעות? לשיחה על העבר החשוך בתחושה ששחררו אותך ממנו. ממתי לרקוד זה רק במועדון או בבר? מה קרה לריקוד האיטי בחדר מלא נרות ויין? השטיח בחדר שלי משתוקק לצעדים רכים ולשתות מעט ממה שיישפך לנו מן הידיים בזמן שנאבד את עצמנו בתנועה. ממתי מוזיקה צריכה להוות משהו שבוררים אותו בשביל שתהפוך לסקסית בזמן האקט ולמה כל דבר הופך לוויכוח ולשאלה בעת בה צריך לתת לגוף, לראש ולחשק לעשות את שלהם?

חבוי בי הג'נטלמן הרומנטיקן, באולד פאשן וואי שמלווה אותי עם השנים. את חיי לא אוכל לחיות בדיסוננס מוחלט לההוא ששוכן בתוכי. הוא חייב סוף כל סוף לצאת החוצה ברוך של אישה קטנה שאולי בגלגול הקודם חיתה חיי חופש, בשדות הפתוחים באיזו עיירה בה מוצאים בכל פינה אבן ויוצרת ממנה ומחברותיה מובייל. שמעבירה שקיעות ולילות על האדמה הלחה בצפייה בכוכבים ובריצה מהירה לעבר ביתה לפני שעת העוצר. נערה המוצאת את עצמה באסם מביטה לבחור החתיך שגר ממול ועושה איתו אהבה מתוקה בין הקש וריח הצואה שבאוויר, מבלי שאף אחד יגלה על כך או ידבר על זה. עומדות דמעות בעיניי כשאני חושבת על מי הייתי בחיים אחרים, כי זה משקף את מה שהרוח שלי שואפת אליה. עומס של התחשבנויות וניתוחים הורסים לנו את הסיבה שלשמה הגענו לעולם וכמה פשוט הוא.

בתור ילדה ועד לא מזמן, הרגשתי הכבשה השחורה, השונה, המוזרה, הלא משתלבת. ולמדתי, למדתי איך להרגיש שייכות ולהביא את עצמי למצב בו אני יכולה להסתדר עם כל סגנון וטיפוסים שונים בשביל שיהיה לי קל יותר, וזה באמת נחמד ליישם זאת. אבל למי לעזאזל אכפת? בזמן המאמץ התפספס לי כל הכיף והלך לעולמו, רק שאותו אפשר להחזיר להבדיל מהחיים שלא תהיה לי האפשרות להחזיר לאחר המוות. מאז הפרידה המדוברת, חזרו החיים לחיי, היכולת להסתכל לגבר חדש בעיניים, להרגיש את דפיקות הלב החזקות כשאני עוברת לידו, לחייך ולהשתחרר באמת. לתקשר עם אנשים מבלי לחשוש מה "הוא" יגיד על כך, לעשות דברים שאני אוהבת בזמני הפנוי במקום למלא אותו בדמות שמכבה אותי. חופש התנועה, חופש הביטוי, חופש הדיבור, חופש החיוך, חופש הטיפשות, חופש המילוי, חופש השיגעון. כן! אני משוגעת, ואני גאה על כך שיש לי אופי מטורף ומיוחד, כיפי וטוב, שאוהב לשמוח, לשיר, לרקוד ולעוף! כולם רוצים לעוף כמו ציפורים, אבל מוצאים את עצמם מקסימום במטוס כשהם אינם מבינים שזה אפשרי להרגיש איך זה לשוט בשמיים מבלי לקחת סמים ומבלי להתרומם מהקרקע.

מאמר זה טרם דורגמרתקמענייןנחמדסבירגרוע


מה דעתך על הגילוי ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה
מאת נירה גיל ב 16/03/2015 11:15 מדהים! נגעת בנבכי הנפש פנימה.תגובה לתגובה

ידוע כאושר, אהבה, גילוי עצמי, חופש, קבלה
נכתב ע"י aramisstar
בתאריך: 14/03/2015
חן ערמי בת 29

1 מאמרים | 1581 כניסות
מאמר זה נקרא 1581 פעמים 12 תגובות למאמר זה - להוספת תגובה
דירוג המאמר
72%
 השארת תֶּשֶׁר לaramisstar
אהבתם? פרגנו בטיפ!
נהנתם? נשמח לקבל לייק מכם!