הם דופקים בדלת...,וכל כך לא בא לי לפתוח להם,אני מסתובבת לצד השני במיטה אפילו שאני יודעת שאין אף אחד אחר שיפתח..
הם ממשיכים לצעוק את השם של אבא שלי...אני מתרגזת וקמה פרועת שיער שולפת חצאית מהארון ורצה עם הסריג ביד לפתוח להם,עדיין כועסת שהפנים שלי לא שטופות ואני נראת זוועה ,פותחת את הדלת בפראות הוא מסתכל עלי ומחייך "שלום" הוא אומר אני אפילו לא עונה ורצה להתארגן במקלחת ,שיגנבו שיעשו מה שבא להם כבר לא אכפת לי רק שילכו מפה כבר,החלונות כמעט גמורים בבית למה הם באו היום,אני רוצה להיות לבד עם הכאב ,לבד עם עצמי ,לבד בלי מחשבות מייסרות,לבד-ורק לחשוב על עכשיו,למה זה כל כך כואב,אני שומעת אותם מדברים בערבית והגוף שלי נדרך שוב כאילו מזכיר לי כל חלק כואב שנמצא שם,עכשיו זה כואב הרבה הרבה יותר,כן אני זוכרת הכל...,לפני שנה וכמה ימים לפני שנה שהלב שלי התפרק לשניים ועדיין לא חזר למקום,אני שומעת את הפועלים צוחקים בערבית והלב שלי נחמץ,האם הם צחקו ככה שנייה לפני שהם רצחו אותם,אני לא מסוגלת להציע להם כלום,לא אוכל ולא שתייה,אבל המח מצווה,המח הזה שמחייב לשלוט בכל תנועה שלנו,שמצווה אותנו ובחרת בחיים,אילו חיים אלו,להמשיך את הצער האין סופי עד לתהומות של יגון,עד לתהומות של שיגעון ,שאתה מאבד את עצמך שם,כשאתה חוזר להיות יצור אבוד וחסר אונים,אני ניגשת שוב למקרר שולפת שתי ביצים ושואלת אותם כמה הם,ואם חביתה זה בסדר-מבפנים אני רק רוצה שיעלמו מפה שיתאדו ,לא מסוגלת להכיל אותם את חוסר האמון שתמיד צריך לתת בהם,את זה שהגב שלי כל כך פגיע ,הגב של כולנו וגם הלב,אני שוברת את הביצים לתוך צלחת עמוקה חד פעמית,למה לעזאזל אני בודקת אם יש דם,הכל מוצף דם-האדמה הזו רותחת מדם נעורים שעוד לא יבש ,מדמעות רטובות עדיין נחות שם,עדיין פוצעות ,עדיין טריות מכדי להמשיך  הלאה-ואי אפשר להמשיך הלאה-לאן אני ימשיך,לאיפה אלך ,בכל מקום יפה אני נזכרת בהם, בכל רגע נתון אני חושבת אולי אולי ואם,אני רואה אחים שמתבגרים מהר מדי ותוהה עד כמה הכאב והגעגוע ממלאים את החלל -האם האמונה שבתוכי שהכל יהיה טוב היא תמימה ונאיבית,או דרך נוספת לשרוד את הקושי,איך זה היה מרגיש אם הם היו מצליחים לברוח,איך זה שהם חרוטים בעוצמה בכל נער ,איך בחיים כל כך קצרים הם השאירו חותם אדיר,וצלקת בגודל של כל יבשת אסיה-איך זה שהפצע הזה ממשיך לדמם ולעולם לא נרפא,איך הוא משתלט על כל מחשבה שמחה ומאפיל עליה,אני מסיימת לחתוך את הירקות ולהוציא את הגבינה והשמנת מהמקרר מסדרת בעצבנות את השולחן שוב ושוב קוראת להם מלמטה שירדו לאכול ובלב עמוק עמוק מנקודה חסרת היגיון וכמעט חסרת נשימה מחכה שאייל נפתלי וגלעד יכנסו בדלת וישבו לאכול את החביתות שטיגנתי,ובאותה נשימה אני חוזרת לעולם רצוף אכזבות  ,שבו הם שוכבים בקברם צעירים ויפים ומישהו נמצא בבית שלי למעלה צוחק אוכל ומקבל כסף על החלפת תריסים,
היו שלום אהובים-
הי שלום רעים-
היו שלום אחים-
היו שלום -מאיתנו חסרי השלום 
חסרי המרגוע.
חולי הגעגועים.
מטורפי אהבה...
הלומדים לחיות-בלעדיכם
הלומדים לחיות את זכרונכם-
הלומדים לשמוע את הקול שלכם-
המצווה אחדות על העם-
המצווה למרות הכל ואחרי הכל להשאר בחיים.