לא תרצח , ציווי אלוקי נחוץ או מובן מאיליו בחברה תרבותית נאורה?
במבחן המעשים אני חושב שהתשובה ברורה למדי.
ללא צו אלוקי ברור כל חברה יכולה לפרש את מידת מוסריותה כראות עיניה ולפי אמות מידה יחסיות.
לצערינו לא חסרות דוגמאות לכך גם בארצנו, ולצורך המחשה נביא את הסיפור המצער הבא:
בשנת 1968 בוצעה השתלת הלב הראשונה בישראל והיא לוותה בלא מעט עיוות מוסרי כפי שמתברר.
בדצמבר אותה שנה פועל בניין בשם אברהם סדגת חש ברע והובהל לבית החולים בילינסון כשהוא סובל משטף דם מוחי.
אירוע זה חל ביום שלישי בשבוע ובאותו יום כבר נלקחו ממנו דגימות דם על מנת לבדוק את התאמתו לתרומת לב עבור חולה אחר!
בערב נתבקשה משפחתו לעזוב את המקום, יותר מאוחר התברר מדוע...
ביום שלמחרת הופתעה משפחתו לגלות שהועבר מחדרו לטיפול נמרץ, שם נמסר להם שמצבו התדרדר וזמן קצר לאחר מכן התבשרו על מותו...
התברר מאוחר יותר שביום מותו הגיע למקום חולה בשם יצחק סולם שהיה מועמד ל השתלת לב .
באותו ערב כבר פורסם בתקשורת שהשתלת לב ראשונה בוצעה בישראל.
בראיונות לתקשורת הוסבר על ידי משתיל הלב שנערכו לתורם בדיקות מקיפות במשך יומיים והיה צורך להשתיל הלב בחולה בעודו פועם.
כריתת הלב, כך נאמר התבצעה כשלחץ דמו של התורם ירד ל- 20.
מאוחר יותר התברר שבתזמון מדוייק מת התורם מוות קליני בדיוק כשהנתרם הגיע לחדר ההתאוששות.
על התעודה המעידה על מוות קליני חתמו שלושה רופאים.
לסיכום המקרה המזעזע, מערכת שלמה היתה אחראית ל רצח :
הנהלת בית החולים,
המשטרה שלא הזדרזה להרכיב את הצוות החוקר
ומועצת העיתונות שהתעלמה לחלוטין מטענות המשפחה...
היכן המצפון והמוסריות הכל כך מובנת מאליה?
האם לאור כל זאת אין צורך בציווי אלוקי מפורש של "לא תרצח"?
אגב, לאחר שבוע נפטר יצחק סולם אז יוצא מזה שגם הרצח היה "לשוא"...