הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
למה_הרעות-_מה_שקורה_לנפש_בזמן_משבר

"למה הרעות?"- מה שקורה לנפש בזמן משבר


לפעמים אנחנו נשברים. מה עובר עלינו באותם זמנים? האם תמיד צריך לשמור על אופטימיות או שמותר להישבר ולהתמסר לקושי?
                                                                              
 
 
לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ?
 
משה רבנו, אדון כל הנביאים, הרב הראשי לכל הרבנים, משתמש בביטוי הקשה הזה "למה הרעות?", פעמיים. על פעם אחת הוא ננזף, ועל הפעם השנייה הוא אינו ננזף, מדוע?
לפני שנענה לשאלה ונציג את המקורות, ראשית כל, ישנה חובה לעמוד על פשוטה משמעות הביטוי "הרעות". הלשון הפשוטה מורה שמשה אומר לה' "אתה עושה לנו רע". ברור שמי שכתב בעצמו בתורה "אין אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא[1]", ומי שדיבר עם ה' פנים בפנים, מבין היטב שה' הוא טוב ומטיב, ומבין היטב שאין לו שום יכולת שיפוט למעשיו של ה', אם כן כיצד הוא משתמש בביטוי קשה שכזה?
 
חלק א- הבנת דברי משה לעומקם.
 
הפעם הראשונה שמשה אומר זאת היא בפרשת שמות. מייד לאחר שמשה עשה את האותות לפני פרעה, ופרעה בתגובה הכביד עוד יותר את עבודת הפרך על עם ישראל. משה נשבר בראותו את עם ישראל סובל, ואז הוא אומר "אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ"[2]. הפרשה הבאה, פרשת בא, מביאה את תגובת ה'- נזיפה למשה שרמוזה בפסוקים, ומופיעה בפירוש במדרשים. נראה את הרמזים בפסוקים :" וַיְדַבֵּר (דיבור לשון קשה, בניגוד ללשון תגיד)  אֱלֹהִים (שם מידת הדין- היה דין על משה. בד"כ דברי ה' אל משה פותחים במילים וידבר ה' אל משה לאמר), אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה (יהוה הוא שם מידת רחמים, הדין התהפך לרחמים, כיון שמחאתו של משה היתה לטובת עם ישראל ולא לצורך עצמו).  ו,ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. מה אריכות וסיפור הדברים הללו? מדוע לספר על האבות ועל כך שלא זכו לגילוי של שם ה', רק אלא שם שדי. על כך עונה המדרש ומגלה את הרמוז בפסוקים. זה לשון הגמרא[3]: " על דבר זה נענש משה רבנו שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. אמר לו הקדוש ברוך הוא חבל על דאבדין ולא משתכחין (חבל על אלו שאבדו ואינם נמצאים). מסביר רש"י: אמר ליה חבל על דאבדין ולא משתכחין - הפסד גדול יש על גדולים שאבדו ואיני יכול למצוא חסידים אחרים כמותם שאין אתה כאברהם ויצחק ויעקב שלא הרהרו אחרי מידותי:"
 
אם כן נזיפה מפורשת למשה, אלא שהוא יוצא ללא עונש בסופו של דבר כיון שהוא לא חשב על עצמו, רק על כלל ישראל.
בפרשת בהעלותך, שוב חוזר משה על הביטוי הקשה הזה, כאליו לא למד לקח, כאשר משה מתבשר על כך שעם ישראל עומד להיענש על התלונות שלהם ואומר שוב[4]: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ.....מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה..... לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה.... וְאִם- כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי. 
 
מדוע משה לא ננזף על הביטוי הזה, אחר שחזר עליו פעם שנייה? לכאורה הדבר חמור יותר, כי הוא בגדר טעות חוזרת.
נבאר ע"י משל. מנכ"ל עובדים של חברת הי-טק מצליחה מראיין בחור חדש שרוצה להתקבל לעבודה, לאחר הראיון עורכים סיור במפעל, והנה תוך כדי סיור אותו מועמד חדש מעביר ביקורת בכל נקודה שהוא רואה. "כאן זה לא טוב, וכאן זה חסר, וכאן צריך לשפר". וודאי שאותו מנהל עבודה יאמר: "עוד לא הגעת, עוד לא תרמת את חלקך, כבר יש לך מה להתלונן?". המשל ישמש חצי תשובה לשאלתנו. דברי משה בפרשת שמות, ה"למה הרעות" הראשון היה קודם מתן תורה, לפני שנוצרה מערכת הברית של תורה ומצוות, לפני שנוצר מפעל ההי-טק הגדול של אמונה בה' ויראת שמים. משה עדיין לא נכנס למפעל וקיבל על עצמו את ברית התורה, לכן עדיין אין זכות מוסרית להתלונן.  ה"למה הרעות השני" (בפרשת בהעלותך) היה לאחר מתן תורה, אנחנו כבר בתוך המפעל, משה מבטא במעשיו ובקיום המצוות שלו, שהוא מכיר במנהל הגדול של המפעל ובסמכותו, יש לו זכות מוסרית להעביר ביקורת. אם כן, מדוע זו חצי תשובה? כי אינו דומה המשל לנמשל לגמרי. במשל, מנהל המפעל הוא בן אנוש. בן אנוש עושה טעויות. מנהל המפעל בנמשל הוא ה'. ה' הוא מושלם ואינו עושה טעויות, אם כן אפילו שיש זכות מוסרית להעביר ביקורת, עדיין זה מעשה לא נבון, אולי מובן מדוע משה לא ננזף בפעם השנייה, אבל לא מובן מדוע ישנה כאן לכאורה התנהגות לא נבונה ולא הגיונית מאדון כל הנביאים.
 
מפורסם סיפורו של רבי נחמן מברסלב על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו. כך לשון הסיפור:
 
"פעם אחת בן מלך נפל לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו, וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו...." והפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. 

שאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה. 

אז רמז החכם והשליכו להם (יועצי המלך) כותונת, אמר החכם-הינדיק לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף-על-פי-כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכותונת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים. 

ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן, ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו. ואחר כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי. 


הנמשל של הסיפור הוא שיש לנו כאן יהודי, בן מלך, שיש לו איזשהו רווח נפשי במרידה במעמדו הרם כבן מלך. הוא נהנה להיות תרנגול הודו[5]. הרופא החכם מלמד אותו לאט לאט שהוא יכול לקבל את אותו רווח נפשי גם כבן מלך, ואינו חייב להתנהג כתרנגול בשל כך. בולט בסיפור הקצב האיטי שבו הרופא הזקן מוליך את בן המלך חזרה למעמדו. אם היה עושה צעד אחד מהר  מידי, בן המלך היה חש שהרופא הזקן אינו ממש איתו במקומו, אינו מבין את צרכי נפשו, ומייד היה מאבד את האמון ברופא וחוזר לסורו. "צעד קדימה, שניים אחורה", קורה כאשר ישנו צעד מהיר מידי לקצב הנפש. זה מובן בהחלט. אם ניקח נער מאלו שיושבים "על הברזלים", נאיים עליו באקדח, ונכריח אותו להתנהג למשך חודש כמו הבבא סאלי זצ"ל. מה יקרה? זו תהיה הצגת פורים בשבילו, בתוכו הוא יאמר "זה הבבא סאלי, לא אני", ומייד תיווצר מרידה כדי לחזור לעצמו, הוא יחזור "לברזלים" הרבה יותר חזק מאשר היה שם מקודם. ביציאת מצריים ה' לקח עם של עבדים, נערי ברזלים, ותוך חמישים יום, ואף לפני חמישים יום, הפך אותם לנביאים. "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (הנביא) בן בוזי". כולם שואלים כיצד עם שראה כאלו ניסים ונפלאות במצריים קם ועושה עגל זהב, ואני הקטן שואל כיצד לא יעשו עגל? הלא אתמול שתו בירה על הברזלים במצריים, וכי בחמישים יום תהפך נפש של עבד שפל לנפש נביא? הלא על מעשה ה' בהר סיני נאמר[6] "כפה עליהם הר כגיגית, ואמר אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו, כאן תהא קבורתכם", כלומר התורה ניתנה בכפייה, בכוח, ועל זה נאמר בגמרא "מכאן מודעה רבה לאורייתא", כלומר פתח לטענה שלא לקבל את התורה[7], חלילה, מפני שאין זו תורה שמתגלה בנפש של בני אדם, אלא הפיכת בני אדם למלאכים ברגע, ללא עמל, זו לא תורה. רק בימי אחשוורוש קיבלו ישראל את התורה מרצון כמאמר הגמרא שם "הדור קיבלוה בימי אשחוורוש". זה ארך כ 960 שנה, קצב שמתאים לנפש האומה, ואם כן נשאלת השאלה מדוע ביציאת מצריים ה' אינו נוהג כמו בסיפור של רבי נחמן? מדוע הוא אינו מקדם אותנו לאט לאט? התשובה היא שיש הבדל בין שחזור של זהות שהייתה קיימת כבר, לבין יצירת זהות חדשה. זהות חדשה מוענקת בבת אחת, אור גדול, שהכלי של הנפש האנושית אינו יכול להחזיקו, לכן מייד אחר כך באה נפילה (מעשה העגל אם תרצו), ואז שנים רבות עמלים כדי לשחזר את אותו אור ראשוני. מעמד הר סיני יצר את הזהות היהודית, את כוח הנבואה והאור שגנוז בכולנו, כעת במהלך ההיסטוריה אנו עמלים להוציא את אותה זהות מן הכוח אל הפועל, אבל יציאת מצריים ומעמד הר סיני הייתה יצירת הזהות עצמה. זה נעשה בבת אחת. בסיפור של רבי נחמן בן המלך  כבר היה בן מלך, הייתה לו זהות קיימת בתוכו אלא שהוא נפל ממנה, כעת הוא צריך לשחזרה, להוציא אותה מן כוח אל הפועל, זה תהליך שנעשה באופן איטי. למדנו מכל האמור שהתורה שנמשלת לרופא החכם, מתגלה בנפש אנושית מוגבלת, במצב של דמיון של תרנגול הודו, ועל התורה להוליך לאט את הנפש בחזרה למעמד בן מלך. התורה מצטמצמת, יורדת ממעמדה, פושטת את בגדיה המכובדים, כמו אותו רופא, ומרוממת את אט את הנפש. ה' יצר את ההכרח הזה בכך שהוא בעצמו ברא נשמות מוגבלות, וחייב בהם את התורה, כיון שרצה שתתגלה בהם. מלאכי השרת טענו שלא תתבזה התורה ותרד לארץ, ומשה נאלץ להשיב על טענתם זו כדי להוריד את התורה ולקבלה. בתשובתו למלאכים  הוא שואלם מה הם יעשו עם המצווה "לא תגנוב" למשל? הרי אין להם יצר הרע לגנוב, הרי שהתורה בנויה עבור בריות עם יצר שפל לגנוב, וצריכה לרדת עד אליהם. בירידה זו של התורה יש עיוות מסוים של האמת כפי שהיא במקורה. משל למה הדבר דומה? לילד בן שלוש ששואל את אביו מדוע השמש נעלמת. שכלו של הילד רפה, הוא אינו יכול להבין שכדור הארץ מסתובב והשמש מאירה בצד השני, לכן האב אינו אומר לו אמת מוחלטת, אלא אמת יחסית, הוא אומר לו שהשמש שוקעת בים, ומחר היא זורחת בהרים. אנו יודעים שהשמש לא שוקעת ולא זורחת, זוהי נקודת מבט סובייקטיבית, מתאימה לכלי המוגבל של הנפש של הילד, אבל כדי שתהיה לילד איזושהי אחיזה והבנה בעניין השמש, נותנים לו אמת יחסית. מבחינתו השמש באמת שוקעת. כך בעניין התורה, היא נאלצה להצטמצם לשכלנו, כדי שתהיה לנו אחיזה בה, אבל יש בה כוח מרפא, כוח של רופא חכם להגדיל את הכלי שלנו אט אט, ולהתקדם מהאמת היחסית לאמת המוחלטת בדרגות רבות לאין סוף. אם היו כופים אותנו מייד לאמת המוחלטת זו לא הייתה תורה של בני אדם, כי לבני אדם יש נפש מוגבלת, כמו שאם היינו עושים נס לאותו ילד, והוא היה מבין את סיבוב כדור הארץ, זו לא הייתה הבנה של שמש שמתגלה בילד, אלא הבנה של שמש שמתגלה במבוגר בגוף של ילד. במילים אחרות יש מצב של "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", הילד רואה שמש ששוקעת, ואנחנו רואים תורה מצומצמת, ודווקא מצב זה מעיד על רצון ה' של ירידת תורה לנפש של בני אדם. אם אותו אבא היה מסביר לילד שכדור הארץ מסתובב, ואותו הילד היה מצטט את המילים של אביו מבלי להבין, היה זה מצב של שקר ביחס לנפש הילד. הרב מחה"ש  על יו"ד בסימן קפח[8] דן במראה דם של אישה שצבעו ירוק, והוא טהור, ושאל אם מותר להורות להתיר את האישה, ולא צריך לחשוש שישתנה אח"כ לצבע טמא. השאלה יכולה להיות חמורה יותר אם החכם יורה היתר, והאישה תתעבר מבעלה, ואח"כ המראה ישתנה לטמא, האם נאמר שהבן שיולד יהיה בן הנידה? תשובתו היא שמותר להורות להיתר, ואין לחוש שמא לאחר זמן ימצא אח"כ טמא, והבן שנולד הוא בן הנידה, וכתב שהטעם הוא משום "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", שהתורה לא תעשה עוול וצחוק מבני אדם, ומקורו מהגמרא במסכת יבמות, עיין שם. בכל אופן כאן פועל הכלל של "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", כרגע זה טהור, מורים שזה טהור, ואין חוששים יותר. יוצא שפסק ההלכה בנוי לא רק על מציאות אובייקטיבית של צבע טמא או טהור, אלא גם על הזמן והצורה שבו המראה נפגש עם עיניו של הדיין, אופן התגלותו של המראה לדיין הוא חלק מפסק ההלכה, אע"פ שיתכן שהוא שונה ממה שהוא מראה את עצמו כעת, הפסק ההלכתי מצטמצם לנקודת הזמן הזו, מצמצם את עצמו כדי להיכנס לכלים מצומצמים של טהור או טמא כרגע, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". על פי כל הדברים שנאמרו כבר ניתן לבאר את הפעם השנייה שמשה אומר "למה הרעות". זכות מוסרית יש לו. הוא מבטא במעשיו, בקיום המצוות ובכך שאינו מסיר עול, שהוא המצומצם, שהוא הטועה, וה' הוא הצודק, אבל, כמו אותו ילד ששואל את אביו על השמש, הוא אינו יכול לשקר ולומר שהוא רואה את טוב ה', שכן "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". משה הוא אדם שעבד על עצמו, ניסה בכוחותיו להגדיל את כלי הקיבול שלו לראות יותר גבוה, ובכל זאת כשהוא רואה את העונש שישראל צפויים לקבל , "תש כוחו כנקבה", מרוב אהבתו לישראל, הוא נשבר, ולא יכול לראות בזה טוב, הוא נוהג כפי הכלל של "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" ואומר "למה הרעות", מתוך נאמנותו לאמת היחסית שלו, שכן בקבלתו על עצמו עול מלכות שמיים ומצוות שניתנו בסיני, וכן בהשתדלותו להגדיל את כלי הקיבול שלו, לתקן המידות ולראות טוב ה' בעולם, בשני אלו הוא כבר מבטא את זה שיש אמת מוחלטת בעולם, ושהיא האמיתית, אבל מה יהא על האמת היחסית, הלא גם היא רצון ה' שתתבטא, שאם לא כן לא היה יוצר אותנו מוגבלים, בני שלוש. חייבים לבטא גם אותה, את האמת היחסית[9], אין משוא פנים בתורה, גם לה', בתנאי שקודם מקיימים את כל תנאים לאמת המוחלטת. כאשר אדם קיים את שני התנאים לביטויה של האמת המוחלטת (קיום מערכת המצוות, והשתדלות להרחבת כלים כדי לראות גבוה), נשארת לו החובה שלא לאמץ מידה של שקר, ולצעוק לה' כיצד הוא מופיע בעולם המצומצם שהוא בעצמו יצר, "למה הרעות לעבדך?".
 
לסיכום: התנאים שבהם יהיה מותר לומר קובלנה כגון זו של משה הם שניים:
א.     קיום מלא של מערכת המצוות, שהיא עדות מעשית להכרה בצדקתו של ה'.
ב.     נסיון אמיתי, בין ברצינות הכוונה, ובין בבירור שיטות פעולה נכונות, של עבודה על המידות לראות את טוב ה' בעולם.
 
יש להיזהר שלא לומר קובלנה שכזו בפני אנשים שיכולים לתפוס זאת באופן שיחלל את שם ה'. התורה פרסמה את דברי משה לעיני כל האומה, ומכאן שזה מותר בפרסום בתוך ישראל, כיון שהאומדנא נותנת שבתוך ישראל דברי משה יתפסו באופן הנכון, אבל בכל מקום שהאומדנא שונה יש לשקול מחדש את אופן פרסום הדברים.
 
חלק ב- התמודדות בשעת ניסיון
 
הפסוק שמתאר את מצבו של משה, מעיד על קושי פנימי גדול. נאמר: "אם ככה את עושה לי, הרגני נא הרוג". "את"- לשון נקבה. דרשו על זה במדרש, שתש כוחו של משה כנקבה. משה בעצמו מבקש למות, "הרגני נא הרוג", מצב של העדפת מוות על פני התמודדות עם הניסיון, מעיד על אפיסת כוחות. אנו עפר לרגליו של משה, ברור. אפיסת הכוחות שלו הגיעה מרוב חולי אהבתו לעם ישראל, לנשמת האומה, ולוואי עלינו חולי כזה. זו מדרגה שלא הייתה כמוה בהיסטוריה, אולם נבואה שלא נצרכה לדורות, לא נכתבה, כלומר מוכרח שגם לנו יש מה ללמוד מאפיסת הכוחות במדרגתו של משה, למדרגות הנחותות שלנו אנו, אחרת זה לא היה נכתב בתורה. אבאר את שנראה לי ללמוד עבורנו, לעניות דעתי, באמת, ואם למישהו יש להפריך את דברי, יעמוד באומץ ויוכיח לי בסברא שנכון אחרת, עד אז אני בדעתי, שאין משוא פנים בתורה, כקטון כגדול תשפוטון.
 
חלוקה נפלאה שמעתי משם ימימה אביטל ז"ל. בעומסים על הנפש היא מחלקת בין עומס כבד, לעומס בינוני או קל. הרבה חוכמה יש בחלוקה זו. כמה דברים ששמעתי משמה של ימימה, וכמה דברים שאוסיף מהבנתי, יחברו את הפסיפס לתמונה שלימה, בע"ה. אישה חווה ציר לידה במשך דקה או דקה וחצי, אחר כך יש רווח, שקט והקלה, ואז שוב ציר. אם בזמן הציר הנפש נמצאת בעתיד, בזמן ההקלה, מסרבת להתמסר לכאבי ההווה, הרי שנטיית הגוף היא להתכווץ ולא לנשום עמוק, הפך התנועות שמומלץ לעשות, ואז כאב ההווה, הנפשי והפיזי, גוברים. יש בזה עניין אמוני. כל שעה יש לה משמעות ולימוד עבורנו. ה' מדבר איתנו בכל עת, לכן אין לדלג על ההווה לעתיד, יש לדעת להתמסר להווה. גדלותם של תינוקות קטנים היא שאין להם עתיד. כשכואב להם הן צורחים, שנייה אחר כך הכאב מפסיק, מחייכים אליהם, והם מאושרים כאילו לא קרה כלום לפני שנייה. מסורים לחלוטין לחווית ההווה. כמובן שיש בכך חיסרון. לא היינו נותנים לתינוק לנהל חברת הי-טק, אבל אנו דנים כרגע על צד הטוב שבהנהגתם, על יכולתם לחוות את הדיבור הא'לוהי אליהם באותה שעה בדיוק. כך גם לגבי אישה בזמן ציר, כאשר היא מתמסרת לכאב ההווה בלב שלם, פעולות הגוף נכונות יותר, הנשימות עמוקות, ומפחיתות את הכאב, לא מעלימות, אבל מפחיתות, ועוזרות ללב לקבל אותו. נחזור לעניין העומס הכבד, מול הקל והבינוני. בעומס כבד המבחן הוא אינו "שלא ליפול", הנפילה מוכרחת, מתוכננת מראש, אין עצה ואין תבונה נגד ה'. משה רבנו איבד כוחות, גם דוד המלך ואסתר המלכה איבדו כוחות[10], וגם חנה אשת אלקנה[11], מי אנו שלא נאבד כוחות מול גדולי עולם אלו? המבחן הוא להתמסר לכנות של חווית ההווה, לקבל בלב את זה שכואב עד מוות כרגע, כמן בתגובת אישה לציר, וכמו בתגובת תינוק לכאבי בטן. רבים סובלים בלבול וייסורי מצפון בעקבות חוסר ההבחנה בין שני העומסים. הם חווים עומס כבד, וכיוון שאינם מכירים את הבדל התפקידים בינו, לבין עומס בינוני וקל, הם מייסרים את עצמם בשאלה מדוע לא הצלחתי שלא ליפול? מדוע לא עמדתי בניסיון ומדוע לא המשכתי לעבוד את ה' בשמחה? אלו שאלות שיש לשואלם באופן נכון בעומס קל יותר, ובשואלם שאלות אלו שלא במקום הנכון, בכך הם מוסיפים כאב על כאבם, וגם אינם מתמסרים לחווית ההווה, ומחשבתם מרוכזת בעתיד לאמור מתי שוב אחזור לשמחה[12].  לקחת אחריות על מה שאינו באחריותי מזיק לנפש, בעומס כבד, הנפילה עצמה אינה באחריותי, אלא באחריות ה', ובכלל לנו אין יכולת לקחת אחריות על עומק נפילה שדרוש לנו, לכן אסור ליזום אותה בידנו. יש גם צד שני. צריך להיזהר שלא לאבחן עומס בינוני כעומס כבד, ובכך להסיר מעלינו אחריות של עבודה על המידות שלא ליפול, אבל טשטוש זה אינו עדיף על הטשטוש שיש בזיהוי ההפוך, זיהוי של עומס כבד כעומס בינוני. החוכמה היא להיות מדויק מאוד, הקו המפריד בין שני אלו העומסים דק מאוד. "כל העולם כולו, גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל".
 
ברצוני עדיין לברר את היחס בין הייאוש לשמחה. רוב פרקי תהילים עוסקים בשבח ותפילה, ולא בייאוש, גם רוב הפסוקים בתורה שנותנים לנו אומדן על מצבו של משה נותנים תמונת מצב של עבודה ותפילה, ולא ייאוש. רוב ניסיונותיו של אדם שייכים לעומס הקל והבינוני, ולא לעומס הכבד. מה צורך יש בניסיון של עומס כבד? ומה צורך יש בלהביא אדם למצב של ייאוש כדי לבוחנו כיצד הוא חי עימו בשלום?
 
מפורסמים דברי הרמב"ם בהלכות דעות[13] על כך שבדעות, במידות (תכונות האופי), יש ללכת בדרך האמצע. לא עצבות, ולא הוללות, אלא אמצע, לא קמצנות, ולא פזרנות, אלא אמצע (לבד משתי מידות שבהם דרך חסידים לנטות לקצה, ואין זה נושא מאמרנו). רבים טועים לחשוב שהמדובר בפשרה, "קיצוניות זה לא טוב, אמצע זה טוב". אין זה עומק דברי הרמב"ם. האמצע אינו פשרה, אלא מצב שבו יש לאדם את היכולות לזוז לכל קצה, הוא רכש את תכונת הקמצנות, וגם את תכונת הפזרנות, אבל הוא נמצא במקום האמצע, מקום שבו יש לו שליטה מלאה לאן לפנות, אם הוא נוטה לאיזשהו צד, אזי בבואו להגיב באופן הפוך, הוא קודם יאלץ להתאמץ לקצץ את שאריות הצד הנוכחי, להגיע לאמצע , ואז למדוד כמה לעבור לצד השני, מאמץ שלפעמים אינו אפשרי. זו חוסר גמישות, מחמת השתייכות קודמת לצד אחד, זה מצב לא רצוי. המצב הרצוי הוא שלא המידה שולטת עליו, אלא הוא שולט ומודד כמה לקחת מכל צד בגמישות נפלאה ומרבית. הקמצנות אינה קיימת בעולם סתם, וגם הפזרנות לא, אלו כוחות שצריכים להימצא באדם, אלא שהאדם צריך לבחור כמה ומתי להשתמש בהם. כך גם בעניין השמחה והייאוש. ייאוש אינו קיים בעולם סתם, יש לו משמעות, כאשר הוא שולט באדם יש לו טומאה נוראית, אבל כאשר אדם מודד בבחירתו מה שצריך לקחת ממנו, יש בו סגולות גדולות. אדם שנמצא במצב שאין לו מה להפסיד (ייאוש), יש בזה בחינת אמת גדולה מאוד, כי באמת אין מה להפסיד, תמיד אנו מרגישים מאוימים שלא ייקחו לנו את הפרנסה, שלא יתקלקל המקרר, "שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים...", מצד האמת המוחלטת החיסרון נועד לצורך התפילה, ולא התפילה לצורך השלמת החיסרון. בייאוש יש סגולה נוספת של ביטול ה"אני"[14]. בקדושה, כשבחמישים יום הופכים עבדים לנביאים, יש ביטול של ה"אני", ומתגלה שמרכז היקום הוא רצון ה', כך בייאוש, למרות שהוא ברובו שייך לטומאה, בכל אופן שכהוא נכפה עלי בעומס כבד, אני מאבד את האוטונומיה שלי, ומתגלה שמרכז ההוויה הוא רצון ה', לא נעים, אפילו מאוד לא נעים, אבל אמיתי. צריך שאמת זו, שאין "אני", תיחשף מידי פעם, אולם כמו שלמדנו בחלק א של המאמר, רצון ה' הוא להתגלות בנפש מוגבלת, ב"אני מוגבל" לכן רוב עבודתנו היא הופעת רצון ה'  דרך ה"אני" המיוחד שלי. כמה שמחים אנחנו כאשר ה' מזכה אותנו להצליח שבמשהו שהוא כישרון שלנו, לתרום לעולם לשם שמיים בעניין שהוא בשורש נשמתנו, זו עבודה עם ה"אני", וכך צריך להיות, ואת עבודה זו מחפשים לכתחילה, אולם יש כאן חיסרון, יש כאן עדיין "אני", "אני" כשר לכתחילה, "אני" של טובים,  ואם אדם בילה כל ימיו ב"אני" זה הרי הוא צדיק גמור, אבל עדיין יש כאן "אני", שיש בו שקר מסוים כיון שהאדם מכור לצד אחד של הקצה שבמידות, ואינו נמצא באמצע. מי שה' חפץ לתת לו תפקיד שיש בו צדדים אחרים מאשר הצדיק הגמור עם ה"אני", הוא מביא עליו עומס כבד לשבר את ה"אני", ובכמויות שמתאימות לשליחותו, כל אחד לפי עניינו בעולם. אסור ליזום לעצמך דבר שכזה, אבל כשזה קורה, דע שזה לטובתך, אם עמדת בתנאים שציינתי לעיל, מותר לך לצעוק "למה עזבתני", מותר לך לומר "הרגני נא הרוג", כדי לבטא את הכנות של מה שנקלט בכלי המוגבל שלך, ובלבד שתזכור היטב שזו אמת יחסית, ולא מוחלטת[15].
 
 
המאמר מאת: אסף ויצמן.
רב ומאמן זוגי.
 
Asaf.weiz@012.net.il
052-5951173
 
 

[1] דברים לב, ד.
[2]  שמות ה, כב.
[3]  סנהדרין קיא, א.
[4]  במדבר יא, יא.
[5]  מי זו האומה שאוהבת לאכול תרנגול הודו? אמריקה. כלומר יש לנו כאן, יהודי, בן מלך, שחושב שהוא אמריקאי, ואולי ניצנצה ברבי נחמן רוח הקודש לגבי דורנו.
[6]  מסכת שבת פח, א.
[7]  דברי רש"י שם: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס"
[8]  ס"ק ג.
[9]  ישנה נטייה לבטל את האמת היחסית בשם ה' בצורת אמרות כמו "כל האומר ה' וותרן, יוותרו חייו". דעות כאלו עלולות להיות הרסניות, כפי שיתבאר בעיון בחלק ב' של המאמר. עיין בפירוש "אור החיים" הקדוש על בראשית יח, כא, שכשה' בא לשפוט את סדום על מעשיהם הרעים, נקט בתורה לשון "ארדה נא ואראה", וע"פ אור החיים ז"ל הכוונה היא שה' ירד מן האמת המוחלטת, לאמת היחסית של אנשי סדום, כדי לבדוק לפי עולמם שלהם, אם הם ראויים לעונש, ועד אז לא פסק הדין עליהם. עיין שם ודו"ק.
[10]  מזמור בתהילים "א'לי א'לי למה עזבתני...א'לוהי אקרא יומם ולא תענה...". אלו דברי דוד, ועל פי מסכת מגילה דף טו, ב , וספר נתיבות שלום עמוד יב, וכן ילקוט שמעוני על מזמור תהילים כב, מתבאר שבכניסת אסתר לאחשוורוש, ממש בבואה למסור נפשה לטובת כלל ישראל, במקום לזכות לאור השכינה הסתלקה ממנה שכינה, ונפלה לייאוש, ועל זה צעקה, "א'לי א'לי למה עזבתני", אלא שאח"כ ניצלה מייאוש זה, ובכל אופן לא שמענו מחז"ל שום ביקורת על ייאוש זה.
[11]  ליקוט של כמה ביטויים על מצבה הנפשי הקשה של חנה, מספר שמואל א פרק א:  "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ: כאן מתבאר שהיא הגיע למצב של חוסר אכילה.  "וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ". "אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי"- חנה מעידה על עצמה. חנה היא בניין אב, כלומר מקור ללימוד הרבה מהלכות תפילה, וזוהי עדות שאין ביקורת על מצבה הנפשי.
 
[12]  רבי נחמן מברסלב  בליקוטי מוהר"ן תורה ד כתב כך (בצירוף ביאור שלי בפונט כתב יד): "שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו (הביטוי "שמו של ה'" כוונתו היא ההופעה של ה' כלפינו, כלומר למרות שאנו יודעים שהוא אחד, כלפינו הוא מופיע בצורות שונות, פעם כאיש מלחמה ופעם כזקן רחמן) אחד". והקשו (חכמי הגמרא שאלו): "וכי האידנא (כעת) לאו אחד הוא (כלומר האם בהווה ה' אינו אחד?), ותירצו חכמינו זכרונם לברכה: האידנא (כעת, בהווה) מברכין על הטובה (על מאורעות טובים שקורים) "הטוב והמטיב" ועל הרעה (על מאורעות רעים שקורים מברכים...) "דין האמת", ולעתיד, כולו (על כל מאורע שיקרה נברך...) "הטוב והמטיב", שיהיה שם ה' ושם א'לוהים אחדות אחד".
 
בפסקה זו ביאר רבי נחמן מברסלב שלעתיד לבוא ברכת "ברוך אתה ה' א'לוהינו מלך העולם, דיין האמת" שנאמרת על מקרים רעים, לא תהיה קיימת. יהיה ברור כשמש שכל מה שקורה, הוא ממקור כל הטוב שבעולם, הקדוש ברוך הוא. לכן, יהיה אפשר לברך רק את ברכת "ברוך אתה ה' א'לוהינו מלך העולם, הטוב והמטיב", ויש לשאול אם המטרה היא להעלים את ברכת דיין האמת, מדוע צריך זמן כל כך ארוך,ששת אלפים שנה של היסטוריה שבה ברכת דיין האמת קיימת? והתשובה היא פשוטה לאור האמור, לעתיד לבוא ברכה זו בטלה, אבל גם להווה יש משמעות, ואפילו צריך הרבה זמן שנקרא הווה, שהוא ששת אלפים שנה של ימות העולם הזה, כדי שיהיה מספיק זמן לקלוט את המסר של ההווה ולא לדלג עליו.


 
[13]  משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות א, ד.
[14] עיין בספר "קול הנבואה, ההגיון העברי השמעי" של הרב הנזיר (הרב דוד הכהן) בפרק ראשון פסקה כא (עמוד כו), שם ביאר בפסקה האחרונה שמי שלא חוה פסימיות ומרה שחורה, אין ההכשר להבין סתרי תורה, ולדידיה הוא אחד התנאים שמנתה הגמרא במסכת חגיגה דף יג כדי לדעת מעשה מרכבה ומעשה בראשית, והוא פירוש מה שאמרה שם הגמרא "ליבו דואב בקרבו".
[15] כמה נקודות נוספות למעמיקים:
א.        יש עומס כבד שגם מגיע למצב של טראומה, הוא גורם רישום עמוק יותר בנפש כאשר האדם שיתק את ה"אני" שלו, שלא מבחירה, נאלם דום, שלא מבחירה, והרגיש חוסר אונים. ככל שאדם יצליח לבחור בתגובה, בין שתהיה מעשה בין שתהיה "וידום אהרון", כך עומק החריטה השלילית בנפש יהיה פחות עמוק, ויותר בר תיקון. התיקון לחווית טראומה הוא לחזור לאותו מקום, אם ע"י היפנוזה או דמיון מודרך, אם ע"י סימולציה, ואז לבחור את האפשרות הטובה ביותר עבורי להגיב. בשעת הטראומה לא תמיד מצליחים לבחור תגובה, לכן, ככל שניתן כדאי לבחור מראש תגובה נפשית בשעת טראומה, או לפחות בשעת הטראומה לבחור באקט מעשי, כלומר למעט את הצורך להיכנס להגדרת "עומס כבד" שמשתק את האני. אדם שחווה התעללות פיזית כלשהי, לא עלינו, בד"כ היה במצב של חוסר אונים, מול דמות עליונה ממנו, נחקקה בתוכו משוואה, התניה קלאסית, שבעקבות עוצמת האירוע חדרה חקיקתה עמוק בנפש. המשוואה היא "אם משפילים אותי, אז אני לא שווה" או במילים אחרות "אין אני", שני צדדים של אותו מטבע, אם איני קיים, איני בעל ערך. בכל פעם שיש אירוע שמזכיר את חווית ההתעללות, תחזור נפילת אנרגיה פנימית, דפוס התגובה שהיה בטראומה הראשונית, ותחושה של "אני לא שווה", מכוח אותה התניה שנחקקה עמוק. אדם מרגיש מוגן בדפוס פעולה ישן, שמצמיד אותו לאשליה של מקום מוכר. מקום מוכר נותן אשליה של ביטחון, אקמול של עוגן, כשהנפש אינה מכירה טיפול שורש היא מעדיפה מייד אקמול כדי לספק הגנה מיידית, אפילו תהיה מדומה. למפרע, כדי לתקן את נזקי העומס הכבד שהתפתח לטראומה, עלינו דווקא להחזיר את ה"אני", ע"י כוח הבחירה שהוא הנקודה המרכזית שלו. יותר קל להחזיר את ה"אני" כאשר אין את אלמנט ההפתעה, ויוזמים דימוי של הטראומה מראש, ואז יודעים לאן נכנסים, כמו כן יוזמים דימוי של הטראומה במינון של עומס קל או בינוני, מתרגלים זאת פעמים רבות, וע"י כך משנים את ההתניה והמשוואה הפנימית, יוצרים משוואה חדשה של "אני בוחר" גם במצבים קשים, ואז אפשרי שדווקא דפוס התגובה החדש יהיה מוכר לנפש בשעת עומס כבד והיא תבחר בו במקום באקמול. נמצא שהעומס הקל והבינוני יכול לשמש תיקון לעומס הכבד.
ב.        שעת המשבר היא שעת היכרות אמיתית עם עצמנו, היא גורמת לנו לרדת לרבודים היותר פנימיים של הנפש (לא של הנשמה), ולראות מה יש שם בעומק. עם ישראל בחמישים יום שבין יציאת מצריים למתן תורה היה נדמה כמלאכים (ובאמת יש צד אמיתי כזה מצד הנשמה), בעוד שבעומק הנפש באמת עדיין שוכנת נפש עבד שפלה, המשבר של חטא העגל ואלה שאחריו גרמו היכרות אמיתית יותר עם נפש האומה, בזה שעדיין שוכנים בתוכה מידות רעות של עבדים. כך גם עם עצמנו, לולא המשברים אנו נחייה באשליה שלא שורה בתוכנו כעס, שלא שורה בתוכנו עצבות או מידות רעות אחרות. המשבר מוציא אותנו מן האשליה הזו, ומראה לנו היכרות יותר אמיתית עם עצמנו.
ג.          אין אפשרות להיות שמח באמת, לאורך זמן ובאופן יציב, מבלי להבין את תפקיד המשבר, ומבלי הגמישות להיכנס אליו באופן הרמוני, מפני שמבלעדי יכולת כזו, זו תלותיות באושר, ואולי התמכרות, וכשהסם נלקח, מגיעים תופעות הכאב של המכור לו. כל זה לאור מה שביארתי על נקודת האמצע של דברי הרמב"ם. יש גם כאלו שכבר פוחדים לשמוח שמא יילקח מהם סם השמחה, והרי הם כפויים לצד אחד של המידות, ורחוקים מן האמצע בהרגל נפשי זה.
ד.        בעניין עבודת ה' בשמחה, מול עבודת ה' בצער- השמחה גורמת לאדם להתפשט מגבולות עצמו לעולמות אחרים, נולד רצון לתת, אפשר יותר לשים לב לסובב, ובכלל יכולת להתחבר לסובב, יש גם יותר כוחות לתת ולהתחבר לה'. הצער גורם התכנסות לתוך ה"אני", אין כוח להתחבר לבעיות העולם, או לתת לאחרים, ובכלל זה ה'. עבודת ה' בשמחה אמנם במדרגה גבוהה יותר מאשר בצער, משום שבעזרת השמחה אדם יכול להגיע למצב שהוא רוצה לתת בלבד, ולא לקחת לעצמו דבר, ובזה מתדמה לבוראו שהוא רק נותן, ולא מקבל, ברם אין זה אומר שעבודת ה' בשמחה היא רצויה יותר מאשר עבודת ה' בצער, מצד נחת הרוח שהאדם עושה לבוראו, ובהחלט אפשרי שעובד ה' בצער יעשה נחת רוח רבה יותר לה', מאשר עובד ה' בשמחה, ואף יקבל יותר שכר, שהוא המדד לרמה שבה מילא רצון ה' אביא מספר ראיות: עיין תענית כה במעשה דרבי אלעזר בר פדת שאמר "עד מתי אהיה בצער בהאי עלמא", שמע מינה עבודת ה' שלו הייתה בצער, וראה כמה שכר הובטח לו שם, ובמסכת עבודה זרה יז, א מובא מעשה דרבי אלעזר בן דורדיא, שלא קיים כל ימיו אלא מצווה אחת שהיא תשובה וחרטה, ומצווה זו הייתה בצער, בכי וכאב, ויצתה בת קול להזמינו לחיי העולם הבא, וכן הוא אותו עניין גבי מעשה יוסף משיתא (בר"ר ס"ה כב) שהיה רשע ובסוף ימיו קיים מצווה בודדה תוך כדי שחותכים בבשרו והוא מצטער, וכן יש להביא ראייה מפירוש אור החיים בריש פרשת חי שרה, שכתב שכל חייה היו בצער, והקיש הכתוב שנות חייה אלו לאלו, לעניין הצער, שעד גיל 90 היה צער העקרות, ומשם ועד 100 בקירוב היה צערה על ישמעאל שרודף אחרי יצחק להורגו, ודוחק להעמיד כל צדקותה של שרה על כמה שנים אחרונות. אם כן יש עבדת ה' על דרך הצער, ויש כאלו שזה עניינים, ויש כאלו שעניינם עבודה דרך השמחה, ורוב בני אדם עובדים בשתי הבחינות הללו, תקופות בשמחה, ותקופות בצער, או שמהולים זה בזה לבחינות רבות ודקויות רבות.
 
       יש להבחין בין תוצאה, לבין סיפוקו של ה' מדרכך. אדם בדורנו אנו יכול להשתוות למדרגת תנאים במבחן התוצאה, גם אם יעמול כל ימיו, לעולם לא יגיע למדרגתם הרוחנית, אבל הוא כן יכול להגיע למצב שעשה נחת רוח לה' יותר מתנא שבמשנה (ויקבל יותר שכר- שהוא המדד לנחת רוח האלוהית ממנו), כך בעניינו, תוצאת השמחה גבוהה יותר במדרגתה, אבל במימד נחת הרוח של ה' מן הדרך, האפשרויות שוות. עוד אוסיף לבאר ששתי אלו העבודות תלויות זו בזו, כלומר האפשרות להגיע לרמה גבוהה של עבודת ה' בשמחה תלויה במעבר דרך משברים, משל למה הדבר דומה? למי שמצוי בתוך כלוב ענק מזכוכית, כאשר הכלוב הוא בגודל עיר שלימה, וזכוכית הכלוב מלוכלכת מבפנים, הרי ככל שיצטער לנקות את הלכלוך שבצד הפנימי של הכלוב, כך יוכל יותר לראות וליהנות מיופיו של העולם, ויהיו לו יותר אפשרויות וזוויות של הנאה מיופי העולם, כלומר יותר זוויות וגוונים של שמחת הנפש. כן הוא בעניין הצער שגורם לנו להתכנס פנימה, להכיר את עצמנו ולחפש מה לתקן ולנקות, ולאחר התיקון והניקוי, אדם יוכל לראות יותר טוב את האור האלוהי שמביא שמחה, בין שיזכה לכך בעולם הזה, ובין שכל ימיו ישהה בצער, ורק לעולם הבא יגיע עם כלוב זכוכית נקי, כדי לראות בו את גווניו של האור האלוהי המביא שמחה ומרגוע לנפש, כרבי אלעזר בן דורדיא, וכמעשהו של רבי אלעזר בר פדת במסכת תענית (כה). לאחר כך זאת נאמר חידוש על אמרת חז"ל "לפום צערא אגרא" (לפי הצער שאדם הצטער על קיום המצוות, נקבע גודל שכרו- זה הפשט). צערא- זה ברור. זה מייצג את הכאב והייאוש, אגרא- זה מייצג את השמחה, שהרי כולנו שמחים כשאנו קוטפים פירות עמלנו, ובפרט כשמדובר במאור פנים ממי שיצר אותנו, ממלך היקום בכבודו ובעצמו. אם כן לאור מה שאמרנו ניתן לפרש "לפום צערא אגרא", לפי הכאב שעברנו, תיקבע מידת יכולתנו להגיע לשמחה (ולעתיד לבוא נגיע למידה שכבר בשלב הצער, שהוא האמצעי, נרגיש את השמחה, שהיא התכלית, כפי שביארתי לעיל בחלק ההערות בשם ליקוטי מוהר"ן תורה ד, ובזה יהיה טעם העץ כטעם הפרי, ויתוקן סניף של חטא הארץ, כפי  שביארו הראי"ה קוק זצ"ל באורות התשובה פרק ו פסקה ז).



מה דעתך על "למה הרעות?"- מה שקורה לנפש בזמן משבר ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה

נכתב ע"י asaf18
בתאריך: 01/09/2014
אסף ויצמן

6 מאמרים | 7868 כניסות
 השארת תֶּשֶׁר לasaf18
טיפ לחיים-טיפ לכיס, ולא בתורת צדקה, אלא גמול הדדי
נהנתם? נשמח לקבל לייק מכם!