שעה 20:00 בלילה עמית ואיתן במכונית בפארק Labyrinth.
"עמית, מחר אני חוזר לישראל אולי תחזרי איתי"
"אתה יודע שזה לא אפשרי גם אין לי את הדרכון שלי וגם אני חוששת מתגובתו של פרננדו"
"אני בטוח שיכאב לו אם תגידי לו שאת עוזבת אבל הוא יתגבר על זה"
"לא איתן, זה לא בדיוק ככה"
"אז איך זה בדיוק"
"אני לא יכולה להסביר, תבין אותי" אמרה והשפילה מבט
כל כמה דקות עמית מסתובבת בחרדה לבדוק שאף אחד לא אחריה
"טוב עמית משהו פה לא נראה לי בסדר, את מוכנה להסביר לי ממה את פוחדת?"
עמית נושמת נשימה עמוקה ואומרת "פרננדו הוא לא מי שאתה חושב"
"אני לא מכיר אותו אני יודע רק מהסיפורים שלך"
"אז יש הרבה דברים שהשמטתי מהסיפורים שלי"
הטלפון של עמית מצלצל וידיה רועדות כשמושיטה לענות
"אולה מונייקיטה, איפה את" פרננדו בצד השני
"היי בבה… אני מטיילת עם מעיין" ענתה עמית בלחץ קל
"הכול בסדר איתך?"
"כן…. למה…"
"את נשמעת כאילו משהו קרה"
"לא אני בסדר פשוט אנחנו מדברות על מה שקורה עם החברים ואני קצת מתגעגעת"
"טוב, אני מחכה לך בבית"
כשניתקה את השיחה הסתירה את פניה עם הידיים ונשמה נשימות קלות ומהירות
"הוא דווקא נשמע בחור נחמד"
"אני חושבת שהוא עלה עלינו" נבהלה עמית
"למה את חושבת ככה"
"כי אני יודעת עם מי אני חיה ולפי הדיבור שלו הוא יודע ש"מעיין" זה גבר ולא אישה"
"אוקי אז בואי נשב איתו ונסביר לו מה קורה"
"איתן אתה לא יודע על מה אתה מדבר בכלל, הדבר הכי עדין שהוא יכול לעשות זה להחזיר אותי לישראל"
"ומה רע בזה?"
"בארון…" צעקה
"על מה את מדברת???"
"הוא אדם בעל כוח רב פה, כולם מפחדים ממנו"
"אז למה את עוד איתו"
"כי הייתי עדה למשהו שאסור לי אפילו לחלום אותו"
"זה עדיין לא עונה לי על השאלה, למה את איתו?"
"כי הוא מאיים עליי, אני לא יכולה לקום וללכת"
"עמית אני אוהב אותך, אני מוכן לעמוד לצדך ולהגן עלייך"
"איך בדיוק, אתה שוכח שמחר אתה כבר בדרך חזרה לארץ?"
"אני לא נוסע אני נשאר כאן איתך ואנחנו נעבור את זה ביחד"
"איתן אל תהיה גיבור, אתה לא מכיר את המדינה הזאת, אין כאן אף אחד שיהיה לצדך חוץ ממני, אני מעדיפה שתיסע מחר הביתה ואני אסתדר בדיוק כמו שהסתדרתי כל השנים האלו"
איתן התקרב לעמית ונישק אותה חזק וכשחיבק אותה אמר "אני אוהב אותך, אף פעם לא הפסקתי לאהוב"
בזמן שהם עדיין מחובקים באוטו נשמע קול עצום של זכוכית נשברת, זו הזכוכית של החלון האחורי, פניה של עמית החווירו כשראתה את פרננדו עומד מולם עם אלת ברזל
"אז זאת מעיין אני מבין…" צעק פרננדו
"בבה אתה לא צריך להתרגז, אני יודעת ששיקרתי אבל זה רק כי ידעתי שלא תבין את זה לעולם" בכתה עמית
כשפרננדו התקרב לעמית היא רעדה כל כך עד שהרגישה כאילו רגליה לא יכולים להחזיק את משקל גופה הקטן.
פרננדו אחז בה בחוזקה כאילו עוקר ממנה את ידיה ודחף אותה אחורה "בך אני אטפל אחר כך, אבל קודם אני רוצה להכיר את 'מעיין'" פרננדו הסתכל על איתן כשאימה בעיניו
"פרננדו בבקשה הוא לא עשה כלום"
"לא שאלתי אותך מה הוא עשה, עכשיו תשבי באוטו ותשתקי"
עמית התיישבה במכוניתה, כוססת את ציפורניה המלאכותיות ובוכה, צבע גופה הפך לבן מרוב בהלה ופחד, היא הרי ידעה שברגע שפרננדו יגלה על איתן הוא לא יהיה עדין.
בהתחלה פרננדו ואיתן דברו בצעקות אך שאיתן אמר לפרננדו שהוא מתכוון לעשות הכול כדי שעמית תחזור איתו לישראל זה כבר הפך לאלימות, פרננדו דחף את איתן והוא נפל על מכסה המנוע, היא התיישרה במכוניתה וניסתה לצאת עד שאיתן צעק לה "בבקשה עמית תישארי באוטו אני אטפל בזה, אני אוהב אותך"
עמית ישבה ברכבה צועקת ובוכה, גופה הקטן רעד בחוזקה עד שהרגישה כמעט שמאבדת את הכרתה, אך בשניות לפני שהבינה מה באמת קורה, נשמעה ירייה, עמית נבהלה וממבט ראשון ראתה את שניהם שוכבים על הרצפה, וכשראתה שהרגל של פרננדו זזה פתאום, הסתובבה ונסעה במהירות מהמקום.
ארזה את החפצים שלה, פרצה לכספת ולקחה את הדרכון ונסעה למלון שבו שהה איתן, נכנסה לחדר סגרה את הדלת במהירות ואטמה אותה עם כיסא.