יום יום לאחר שחזרתי מבית הספר הייתי בולע את ארוחת הצהריים וממהר לדרכי, חוברת התווים תחובה מתחת לבית שחיי. הוא ישב על הספסל, לא מגולח, בבגדים מהוהים, ועל המדרכה לידו חפציו צרורים בשמיכה מרופטת שמבעד לכתמים שכיסו אותה ניכר היה בה שהייתה פעם אדומה. "מה השעה?" כך יום יום כשחלפתי על פניו בדרכי לשעור הפסנתר אצל קלרה. הייתי מציץ בשעון, פוטר "אחת ורבע" או "אחת ועשרים" או שעה אחרת שהראה השעון באותו רגע, וממשיך לדרכי. מה זה משנה לו אם אחת או שתיים או כל שעה אחרת, תהיתי. הרי ממילא הוא לא עושה כלום חוץ מלשבת על הספסל ולשאול את כל מי שחולף על פניו, מה השעה?


סיפרו שבעבר היה איש עשיר שירד מנכסיו. וגם סיפרו שפעם הייתה לו משפחה, ובעקבות פטירתה של אשתו חרב עליו עולמו ונשתבשה דעתו. ועל פי גרסה אחרת, הוא היה פעם מדען, כימאי שהמציא חומר נפץ וקרה  אסון לבנו שנכנס למעבדה בעת שאביו ערך ניסוי, נגרם פיצוץ עז והבן איבד את מאור עיניו. כך או כך, נראה היה שאכן בעבר היה האיש בעל מעמד מכובד, ומקרה אפל שקרה לו הביא אותו לאן שהביא והפך אותו לחסר בית.

יום אחד חמדתי לצון, וכשעברתי על פניו והוא כדרכו שאל אותי מה השעה, שיקרתי והוספתי שעתיים לשעה שהראו מחוגי השעון. "שלוש ורבע", אמרתי, וכי מה זה משנה לו? "שלוש ורבע?" נבהל. הוא ניתר על רגליו, אחז בצרורו העטוף בשמיכה המרופטת, ואץ במורד הרחוב בצעדים נמרצים. עקבתי אחריו בעיניי, משועשע. לאן רץ המשוגע הזה, תהיתי.

למחרת כשעברתי ליד הספסל בדרכי לשעור הפסנתר, הוא לא היה שם. כך גם ביום הבא, וביום שאחריו, וכבר התחלתי לדאוג. מי יודע מה עוללתי למסכן הזה עם השקר הטפשי שלי. אולי באמת היה הוא כימאי שערך ניסוי, ובחשבו שהשעה שלוש ורבע מיהר למעבדה ועצר תהליך חשוב כלשהו בטרם עת? בדמיוני ראיתי כיצד הוא מוציא מבחנה מלאה נוזל סגול מתוך תנור ואז, מכיוון שהתנאים טרם הבשילו, מתפוצץ החומר המסתורי בפניו כפי שאירע בעבר לבנו לפי הסיפורים שסיפרו לי. הכל באשמתי, בגלל השקר המטופש.

הימים חלפו, שבוע, שבועיים ואולי יותר, האיש איננו והדאגה מכרסמת בלבי והמצפון מציק. חששתי לספר לחבריי, שתהו אף הם על היעלמו של חסר הבית. שמרתי את הסוד בלבי.

המשכתי לחלוף על פני הספסל יום יום בדרכי לשיעור הפסנתר, חוברת התווים תחובה מתחת לבית שחיי. לעתים ראיתי מרחוק דמות ישובה על הספסל וכבר שמחתי כשחשבתי שהאיש חזר, אבל כשהתקרבתי התברר לי שזה מישהו אחר.

עד שיום אחד, כבר מרחוק ראיתי איש יושב על הספסל ולידו צרור עטוף בשמיכה מרופטת שניכר בה שהייתה פעם אדומה. התקרבתי וראיתי, אכן זה הוא, יושב על הספסל כאילו לא קרה דבר. לא התאפקתי. "איפה היית?" הוא הביט בי ארוכות, מבטו אטום, ואני עצרתי, ממתין לתשובה. "עסקים, עסקים", מלמל. עסקים? מה לו ולעסקים, תהיתי. בעצם, עסקיו הם עסקיו, מה זה עסקי? המשכתי בדרכי לשעור הפסנתר, ואז שמעתי אותו קורא אחריי.

"מה השעה?"