מותה של צרעה
רקוויאם לאגדה דו-גלגלית – חלק א

חורף 1984. אני מלכסן מבט דרך החלון, רואה שמים קודרים, המבשרים על גשם העתיד להגיע, ומפטיר גידוף חרישי. לא מזג האוויר האידיאלי לנהוג בקטנוע. יורד למטה, ובידי קסדה (קסדה שלמה) וניגש לווספה הממתינה לי. מוריד אותה מהג'ק, מטה אותה לצד, על מנת שכוסית הדלק תתמלא, מושך צ'וק (משנק), ובועט ברגלית-ההתנעה.
פעם, פעמיים, שלוש, ואף ארבע – נאדה, גורנישט, כלום!!!
"שוב פעם", אני רוטן. מרים את חופת המנוע ובודק אם יש ניצוץ במצת. יש!!!
"יופי, אכלתי אותה", אני מדבר לעצמי, וזוכה למבט המביע תמהון מאחד מהשכנים, שגם הוא, כמוני, השכים קום. "זה לא אני", אני אומר לשכן בהתנצלות, ומצביע על הווספה, ומוסיף, "זו היא".
השכן מצטחק, מניד בראשו והולך לדרכו, ברגל.
בזכרוני עלו דבריו של הכהן הגדול של הווספות, "פישה", המכונאי האגדי שלי ושל רבים אחרים באותם ימים: "תדאג שתמיד יהיו לך מצת (פלאג) ופלטינה", אמר. "שתי הסיבות העיקריות לכך שווספה לא מניעה, נעוצות בדרך כלל בשני חלקים אלה, ואותם גם בעל ידיים שמאליות כמוך מסוגל להחליף:.
את דבריו זכרתי באותו רגע, אבל הצרה, שבאותו רגע לא הייתה פלטינה ברשותי.
 
מדוע העליתי זכרונות אלה? משום שבמשך עשר שנים תמימות, בהן הייתי בעליה הגאה, יש לומר, של וספה ("צרעה" באיטלקית) "סופר 150", מעולם לא נתקעה הווספה, כל עוד הקפדתי להצטייד במצת רזרבי ובפלטינה.
עשר שנים אשר אופיינו בתקלות מועטות, בעלויות תיקון מגוחכות. עשר שנים של שקט נפשי מחד גיסא, אולם, פטור בלא כלום אי אפשר, ובצד החסרונות אפשר למנות גב דואב וישבן כואב, ונטייה לאובדן חוש ריח (אף רווי בשמן דו-פעימתי שרוף).
אמר מי שאמר: "ואף על פי כן נוע תנוע". רבים וטובים, ובצדק, סבורים שדברים אלה כוונו לווספה. הקטנוע הדו-פעימתי, קטן הנפח, נסע, ונסע, ונסע... כל אשר על הרוכב היה לדאוג לבנזין מהול בשמן דו-פעימתי, ללחץ אוויר סביר בצמיגים, ויאללה, לדרך.
באותם ימים לא ראינו כל סיכוי שיגיע לארץ קטנוע אשר יירש את מקומה של הווספה בת האלמוות.
 
השנה – 1986, שם בעל ניחוח מהמזרח הרחוק מתחיל לחדור לתודעת הקטנוענים בארץ, לאט, אבל בטוח – סאנינג. אני, ולא מעטים כמוני, סירבנו לעכל כי תם עידן, ומלך חדש, ולשם שינוי מטייוואן עתיד לשלוט בארץ, כדברי חז"ל: "טחו עינינו מראות ואוזנינו משמוע".
תחכום? רכות? שקט? מה לנו ולאלה. הלוא אנו, גברברים קשוחים, הורגלנו בכלי ספרטני, מייסר, כדבר המובן מאליו. מאותתים? מי צריך מאותתים? מורידים יד מההגה ומסמנים. נשמע הזוי, לא בטיחותי. אז, באותם ימים, הדבר היה מובן מאליו. בלמים. מילה מעניינת, לפחות כאשר מדובר בווספה. כן, היו בלמים קדמיים ואחוריים, אך רק על הנייר. בפועל הכלי האט בחסדי שמים, ואם חפץ הרוכב האמיץ להימרח על האספלט, כל אשר היה עליו לעשות הוא ללחוץ על דוושת הבלם האחורי, ובמרבית המקרים נעילת גלגל הייתה מובטחת ובעקבותיו מפגש אינטימי עם האספלט הישראלי, ידוע התלאות והחולי.
מתנע חשמלי? מה זה? לנשים בלבד. יש רגלית-התנעה, שלעתים תכופות קופצת וחובטת ברגל. לא כל כך נוח, אך שרירי הרגליים מתפתחים, וכפי שכבר נאמר, אנחנו גברים, ולא ניתן לדבר פעוט ערך כזה לבדוק חלופה כלשהי לווספה.
כל אלה, ולא רק, היו לחם חוקנו, אך קיבלנו את הדברים באהבה, כי העיקר, כפי שכבר נכתב, הווספה, נסעה ונסעה ונסעה, וכל השאר בטל בשישים.
 
דבקנו בעקשנות ובקהות חושים במלכה הבלתי מעורערת, בווספה, תוך אמונה כי לעולם חוסן.
בדיעבד, ורק בדיעבד, הבנו כי לא חוסן ולא נעליים. אך אז, התמימות והשמרנות סימאו את עינינו וערפלו את מחשבותינו. התייחסנו בביטול למודעות הראשונות אשר הראו קטנוע בעל עיצוב ומפרט השונים בעליל ממה שהורגלנו זה שנים רבות. קווי מתאר עדינים, מרכב העשוי מפלסטיק, תמסורת אוטומטית, הצתה אלקטרונית (חסל סדר פלטינה), ושומו שמים, אין צמיג רזרבי. נוסף לכל אלה, היבואן היה כמעט אנונימי, בעל שם יומרני, "מטרו". הייתכן כי הוא יתחרה בעאחד ממכרי ביטל בהבל פה את הגעתו של העולה החדש מטייוואן:  "שנה-שנתיים, והצעצוע ייעלם".
 
אז נכון, הוא נעלם, אבל לא "הצעצוע" מטייוואן.