זורק עצמי על הספה המרוטה, כמעט כמוני, חרושת זמן וקמטים, מותשת בידי ישבנים דשנים , מלאי כל טוב, הספה כבר לא מביעה שום עניין, לא בי, לא במכשיר, אפילו לא באותה קופסא קטנטונת, בה החלה ההתמכרות, אותו שלט טלביזיה בור ונבער, מוח קטן ונטול שכל, שיודע להעביר מכאן לשם ולשם, ושוב לשם.
השפע ניבט מכל מקום, מיני מזונות והעלאת קורבנות, תחרויות של כלום בעד בטן תופחת ואמנות הבדיחה כשגדל לו התחת.
מנסה לברוח מתוכנית בישולים אחת ונופל על תוכנית אירוח, בה מארחים, איך לא, בשלנים מדופלמים היודעים כיצד שוחה הדג ומהיכן לחתוך אותו, בהתאם לזרימת האדוות המלוחות אשר נחו על גבו...
לוחץ שוב עם אגודלי (מעט כבוד יש לזרת בשלט), ושוב חוצה אוקיינוסים כדי ללמוד על הרגלי האכילה של שבטים אבודים אי שם או כאן, ומאבד עשתונות וצורח...
קם להכין לי כריך שעשוי מסתם כזה וקצת מההוא, לא שוכח למרוח בנדיבות, בתנועות מעגליות, כדי לא לשבור את המרקם ולא לנזול על השיש ושב אל מכשיר הטמטומת.
פרסומות...
ושוב הטוסט הפריך ושוב היא לוקחת לו את הכריך ושוב השוקולד הבריא ושוב הבשר וחלק הארי ועוד משקה אחד או שניים נוסיף בועות, נרקיב שיניים.
האח, הסתיימו הפרסומות, רק כדי לראות את סגן שר המזון, מבשל בבדיחותא עם כוכבנית רגעית שהפציעה אל עולמי, לפני רגע קט, מתוך עוד תכנית ריאליטי בזויה, ותיעלם כדרך כל בשר אל סיר הבשר, מעונגת דשן כאחרון חברי המקנה הרב.
אנו אוכלים עצמנו לדעת ומקדשים את המזון תוך כדי וויתור על כל השאר...