כששכבתי על האלונקה בתום מלחמת לבנון הראשונה ,במוחי האפילפטי הקודח ומלא המחשבות הייתה רק מחשבה בודדת אחת ,איך לעזאזל אני יוצא מהכאוס הזה ? עיני בהו בעיני  הפרופסור הטוב , מנהל מחלקת נוירולוגיה , שמשום מה החליט להגיד לי משפט אחד ששינה את חיי לנצח :"זה לא יקרה לך שוב ילד". אני לא יודע מאין הוא לקח את הכוח והחוצפה להגיד משפט כל כך חכם , אבל בדיעבד הוא הציל לי את החיים .אני האמנתי לו ,ופשוט הבראתי .
בשיחותינו הרבות אחר כך, שגלשו הרבה מעבר להיותי פציינט,   הוא היה אמיץ מספיק להודות שהמדע עושה צעדים אדירים קדימה , ועם זאת אין לו ממש מושג למה ,ואיך עובדת הקופסא. וכשראה אותי החליט בהחלטה של רגע אחד אחרי שהבין  שמדובר בחייל לוחם מלבנון ללכת בדרך אחרת , שונה .אחר כך חזר ולבש את הכותונת הלבנה והציע כדור לשיכוך הכאב, ולהסדרת העניינים  ,אבל אחרי שיחה קצרה חזר בו ושוב הבין שאני זה שאצטרך לטפל בעצמי .
מסתבר שאהבה עצמית היא הדרך הטובה ביותר לשפר את עצמנו, וכך בעצם אנו משפרים את העולם כולו. אבל לא מדובר באהבה נרקיסיסטית מלאת אגו, אלא כזו שהיא כולה ריפוי עצמי רוך ומחילה לעצמך, קבלה מוחלטת, אהבה ונתינה .
שנים האמנו שכשמטופל מגיע לטיפול הוא הבעיה ולמטפל יש את הפתרון שישפוך  אור על המצב . ולא כך הוא הדבר. ברגע שאין אחריות כוללת של המרפא על המחלה או הבעיה המונחת מולו והוא לא רואה בה בעיה שלו , אין ביכולתו לפתור אותה ממש. למעשה המטפל מטפל אך ורק בעצמו, ורק כך מרפא את החולה . זה נשמע קצת קשה לתפיסה ברגע הראשון, אבל אדם הרגיל בעבודה עצמית ,לא ירגיש מוזר עם דברי . כל דבר שאנו נפגשים בו משתקף בנו ומיד זקוק לריפוי וניקוי בנו .
בעצם אנחנו אחראיים לכל דבר שאנו נפגשים אתו ביום יום , טוב ורע ולוקחים אחריות, ומרפאים אותו בקבלה שלנו , בחוסר שיפוטיות שלנו אותו ,ובעיקר באהבה שלנו אותו. גם אם זה קשה , עלינו לעטוף את הדבר באהבה עד שהוא נמס ומתעקל במונחים שהלב שלנו מבין ומקבל .
צריך להבין שמחלות ,עצבויות,דכאונות  ושאר" שריטות" בחיים שלנו, הם תקיעויות במערכת של הלב שלנו שלא יכול להכיל את האירוע והזיכרונות  החוזרים ,ופשוט יוצר באג במערכת. עלינו למחול לעצמנו תמיד, לא כי אנחנו אשמים בהכנסת הכאב או הזיכרון הרע, אלא  רק כי הוא קיים  ולהכניס כל הזמן ממיס בשם אהבה שתמיס את הבאגים ,ותמחק אותם. או תמיר אותם לאהבה. ואז שוב נהיה פנויים לקבל שפע אהבה וטוב .