יש הרבה דברים בחיים, שרק ממבט לאחור אפשר להבינם.
רק ממבט מגבוה, שאינו מחובק ונושם כל כך  את העכשוויות של חיי הרגע.
אחד הדברים הללו הוא החזרה שלי בתשובה.
 יש פעמים, שאדם מסתכל על השמיים, הבריאה, נותן לרוח לנשוב על פניו ואז ברגע של חסד, מרומם מחיי היומיום  הבלתי פוסקים, הוא עוצר ומקשיב  אל ליבו.
זה רגע נדיר באיכותו וביופיו, ואם מתנתקים לרגע מהאייפון, הטאבלט או כל מסך אחר - זה פשוט קורה.
זה קרה גם לי. וברגע המתוק הזה שקדמו לו דברים רבים, ובאו אחריו דברים רבים, הצלחתי לכמה שניות של חסד להיות מחוברת, אלי ואליו.
וכך, התחילה פסיעה זהירה, עם הרבה חשש, אבל עם קול פנימי  ברור שאמר: "זו הדרך".
וכך, עם השנים, אותו קול הלך וגבר, הלך והתעצם.
וגם קולה של מחשבה פנימית הצטרפה, קראה והחכימה, ונותרה מבוישת מול עולם שלם שלא ידעתי, לא הכרתי, והייתי בגאווה ובוז , מבטלת את כולו.
וכך, המשיך המסע שהתחלתי בלי שאדע איך אסיימו, עם טיפה של צניעות וכבוד והרבה סקרנות וחשש.
וברבות הזמן, זכיתי להינשא ולהקים בית, והתשובה והחיים לא מפסיקים לאתגר.
ההקשבה ללב, לנוכחות הבורא בחיי, מאבק הרוח בחומר, הייצרי והרוחני
הכל פה.
רק לדעת לעצור את הרכבת, להתכנס רגע פנימה, ולהיזכר
באב הרחמן.