הפעם נתחיל בתרגיל. שבו לרגע בשקט בתנוחה נוחה, קחו כמה נשימות והרגעו. דמיינו שאתם עומדים בחנות כובעים ולפניכם כובעים רבים, שונים ומגוונים. התבוננו בהם ובחרו את הכובע שהכי מתאים לתפקיד שאתם ממלאים בעבודה.
לבשו אותו ושאלו את עצמכם איך זה מרגיש (נוח, לוחץ, מוכר, מנוכר, מאוס, אהוב וכולי). אחר כך הסירו אותו ובחרו כובע שמבטא תפקיד אחר אותו אתם ממלאים (אמא, אבא, אח, חבר/ה וכולי) ובדקו איך אתם מרגישים הפעם, רשמו זאת לפניכם. הסירו גם את הכובע הזה ובחרו אחד המבטא תכונה בולטת באישיותכם, כזאת שאיתה אתם רגילים להתנהל (מוחצנות, מופנמות, פתיינות, פטפטנות, ביישנות, חדות, עצבנות וכולי), תנו לתחושה להציף אתכם.
כשתסיימו הניחו את כל הכובעים לפניכם והשארו ללא שום כובע. התבוננו בהם. התבוננו בעצמכם. האם אתם מצליחים? האם נוח לכם? האם אתם מסוגלים לוותר על אחד או יותר מהכובעים שלפניכם? מי אתם ללא כל כובע? חשבו על זה, חשבו מה היה קורה לו הייתם נותנים לעצמכם יותר מרחב להיות מי שאתם ולא מי שהגדרתם את עצמכם דרכו.
חשבו מה היה קורה לו במקום להשתמש בתכונה אחת בולטת יכולתם לבחור את מה שהכי מתאים לכם ברגע נתון. תארו לכם שיכולתם להיות מוחצנים ושקטים מאוד ברגע אחר, פלרטטנים או מופנמים בהתאם לסיטואציה. תארו לכם שיכולתם להיות פילוסופים עמוקים ומנקים מושלמים. כמה מגוונים ורגועים יותר יכולים להיות החיים אם איננו צריכים לטפח דימוי מסויים אחד כל הזמן אלא להיות גם וגם וגם. היכולת הזו אפשרים במקום שבו אנו מסכימים לפגוש את עצמנו נטולי דימוי.
אין אני רוצה לומר בזאת שהדימוי אינו חשוב, הוא חשוב, הוא מאפשר לנו להתבטא בעולם ולהתמקד במטרה וכן ליצור לעצמנו תדמית איתה נוכל להתנהל. העניין הוא שלעיתים אנו שוכחים שזהו רק דימוי ונשארים מנהלים גם כשאין את מי לנהל, מורים גם כשאין את מי ללמד וגרוע מכך, מפחדים עד מוות לאבד את מי שהאמנו כל כך שהוא אנחנו. כך קורה, כמו שקורה בחיים, שמגיע יום ובו אנו חייבים לנטוש את הדימוי, אנחנו מפוטרים מעבודתנו, נפצעים, מרוויחים יותר מדי או פחות מדי כסף, מתבגרים, משתנים, ילדנו גדלים וכן הלאה ואז מגיע משבר. מי אני כשאני לא אמא? כשילדי גדל וזקוק לי פחות? כשאני לא אשת עסקים מצליחה? מורה, משווקת? מה זה אומר עלי? האם אני טובה פחות, שווה פחות ובעיני מי? מי הוא ילדי כשהוא נכשל במשהו? מי הוא כאשר הוא מצליח? לא רק שאנו מזדהים עם הדימוי שלנו אנו נוהגים גם להשליך זאת על ילדנו.
רק אם נסכים לקבל את עצמנו ללא כל אותן הגדרות, רק כשנוכל לוותר על התפקידים שלנו נוכל לבחור בהם מחדש בלי לשכוח מי אנחנו באמת וכך להחליט מתי להיות מי ומה, כמה ולמה. כשאני בדקתי זאת עם עצמי הייתי מטפלת מתחילה בהילינג בתחילת שנות העשרים של חיי. בתור מתחילה נזקקתי לעבודות נוספות וכך מצאתי עצמי מטפלת באנשים בהילינג, מנקה בתים, ממלצרת, מלמדת מחול,מטפלת בילדים ורוקדת בים. לא משנה מה עשיתי ובאיזה יום, איזה כובע לבשתי ולמה, ניסיתי והיום כאמא עדיין מנסה להורידו בסוף היום ולהשאר אני!
זכרו, מאחורי כל תפקיד גדול או קטן, מאחורי כל רגש, כל מחשבה קיים אני ואני הוא לא רגש, לא תפקיד ולא מחשבה אז למה לכל הרוחות אנחנו מתנהגים כאילו הוא כן?!?!
חומר למחשבה.........אשמח לתגובות או לשאלות.