השבת היא שבת שלי,
תמיד כשמגיע שלי... מסתנן לו לחץ שמכביד ומקשה עליי לנשום כרגיל.
אני אימא כבר 12 שנה ובכל זאת.. חוסר האיזון מקשה עליי.
דמיינו את ספינת הפיראטים בלונה פארק, כשהיא עולה לצד אחד בגובה,
זו ההרגשה.
לא בכל השבוע, בעיקר בשבתות וחגים.
אז, התחושה הזו, ששם, אצל אבא שלהם מרגיש שלם, מתעצמת.
גם כשהספינה יורדת, אני חששת לנוע כי בכל רגע ,מחוסר משקל בצד אחד ועודף בצד השני,
הספינה תיטה הצידה ותתהפך על פיה.
 
פה נכנסת לתמונה אימא שלי,
הילדים, מבלי להעריך נכון את תוספת המשקל שלה לאיזון הספינה,
אוהבים את הנוכחות שלה- באינסטינקט.
זה לא משנה אם היא נרדמת בסרט, לא משנה אם היא דורשת שקטטט!!,
הנוכחות שלה כנראה, מסדרת עבורם את המאזן הסופי.
 
לא תמיד הסתדרתי עם אימא שלי,
למעשה, את כל נעוריי העברתי בחלום גדול בהקיץ שחזר על עצמו שוב ושוב,
בחלום, אני "מהממת" שנותרת לבדה ללא משפחה,
נוהגת על משאית לפרנסתי ומחזיקה בית מהסרטים, לבדי לבדי...
במציאות, השירות הצבאי היה הבריחה הכי גדולה שלי.
בעוד חיילים חיכו לסופ"ש כדי לחזור הביתה,
אני חיכיתי לפעם בחודש בו אטרח לחזור הביתה,
בעיקר כדי לרוקן עוד פינה מהחדר שלי ולהעביר לחדרי הנוכחי בשירות.
 
כיום,כמעט כל שבת שלי עם הילדים מתקיימת איתה.
זה טריוויאלי, הדרך לסרט, לפיקניק, למלון, או לחו"ל עוברת דרכה.
 
השבת,מצאנו מפלט מהחום בקולנוע.
אנחנו גרים בנתניה.. אבל הדרך כמובן עוברת דרכה ...בת ים...
כך הגענו ל"יס פלאנט" בראשל"צ.
לסרט נותרה עוד שעה וחצי, בחרנו לשבת ב"פנטזיה" ולהתפנק במתוק במינונים לא נתפסים.
אני עם קוצר הנשימה שלי,היא בכאב ראש.. והשניים בריב המתמיד שלהם, הפעם על- מה מזמינים.
דורש ממני הרבה אנרגיה בילוי כזה.
חצי מהאנרגיה בשימוש כדי להתגבר על חוסר האיזון,
שיהיה מספיק מעניין, שתהיה תחושה של משפחה,
שאצליח להעביר להם עוד ערך בשיחה משפחתית מתורבתת ..
שלא ירגישו את הלבד הזה.
 
ואז היא הפתיעה, אימא שלי..
בעוד השניים מתווכחים על מיקום הפונדו בשולחן.. ואני בוחנת אופציות מילוט,
פצחה אימא שלי באחד מסיפורי מילדותה.
חלק מהסיפורים זכורים לי אבל בעיקר מנקודת מבט של ילדה.
 
מיד כשהחלה, שכח הקטן ממיקום הפונדו,
הגדולה הרימה ראש מהסלולארי ובקשה הבהרות,
ואני, אני ניצלתי את ההזדמנות לקרב את הפונדו קצת יותר אליי.
 
את הסיפור פתחה אימא שלי במשפט הנדוש, "מה שאתם מקבלים היום לא ברור מאליו",
"אם הייתם יודעים איך נראו החיים שלי כילדה, הייתם מעריכים יותר את מה שיש לכם היום".
הילדים מלמלו תשובה מתחמקת..."ממש", "בטח", "שמענו"..
אבל היא המשיכה וסיפרה להם שבמרוקו לא היה קל,
הם היו משפחה גדולה, שבעה אחים, אימא נכה, אבא שנדד ממקום למקום לצורך פרנסה- צביעת בתים.
סיפרה להם שיציאה לקולנוע נחשבה אז ליציאה משמעותית ומכובדת.
"זה היה כמו חלום, הקולנוע היה מפואר יותר, מוסיקת הרקע,
הנערים במדים רשמיים שליוו את הבאים למקומותיהם...
והסרטים , פעם היו סרטים"!!
סיפרה שבבית הספר יום אחד, כפרס, חילקו להם כרטיס.
בכרטיס היה צריך למלא פרטים, להוסיף תמונת פספורט .. ואז אפשר היה להיכנס בעזרתו למספר סרטים.
"מנוי,סבתא, קוראים לזה מנוי..".. מלמל הקטן בציניות אופיינית .
הגדולה העירה שאם היא קיבלה מנוי לקולנוע,כנראה שמצבה היה יותר טוב משלהם..
 
אבל אימא שלי המשיכה, היא שלפה מהארנק שלה כרטיס קטן, מקומט.. ישן ודהוי והעבירה אותו בינינו,
הילדים הביטו וגיחכו, הקטן שם יד על פיו והשפריץ בקול, הגדולה גיהקה את הצחוק שלה.
הכרטיס היה מלבני, בחלקו התחתון היה מרובע קטן, כזה שמתאים לשדך אליו תמונת פספורט,
בחלקו העליון, שורות ריקות למילוי הפרטים.
בתוך הריבוע הקטן, במקום תמונה, ציירה יד ילדותית עיגול כפרצוף, שתי עיניים אף ופה,
מס' קווים מתפתלים על הראש כשערות, בטן עגלגלה ממנה מתפצלים קווים לידיים וקווים לרגליים.
"מה זה סבתא.. הוסיף הקטן לגחך.. הגדולה לקחה את זה מהיד שלה וצחקה לעברו,
"מה לא הבנת? זה סבתא מציירת את עצמה"..
ככה למספר דקות, השניים העבירו ביניהם בהומור רב את הכרטיס... עד שהשתררה דממה.
"מה סבתא , היה צריך לצייר את עצמך"?
"וככה את נראית"?
"לפחות היית מציירת לעצמך חצאית.."
"ומה זה השיער המצחיק הזה"?
ושתיקה קלה..
אז כנראה ירד האסימון.
 
"מה סבתא לא היה לך כסף לתמונה"?
"מה, אמא שלך לא יכלה לתת לך.. "?
"איזה בושות, ככה החזרת את הכרטיס לכיתה"?
"ולא צחקו עלייך כל הילדים האחרים"?
עד שהקטן שאל את שאלת המחץ, "ונתנו לך להיכנס ככה סבתא"?
 
הצצה בשעון הבהירה לי שזמן לתשובה אין לנו, הזמנו חשבון וטסנו לתור החדש- נאצ'וס, פופקורן וקולה..
בדרך הביתה התברר לי עד כמה הסיפור תפס את הילדים..
כל הדרך הביתה ניסה הקטן לסדר לעצמו את הסוף הרצוי,
"בסוף נתנו לך סבתא נכון"?
"אז מה כולם נכנסו ואת לא"?
"איך עלה לך בראש לצייר ציור של עצמך.." וכן הלאה וכן הלאה.
 
לפני שעלתה הביתה סיפרה סבתא שביום הראשון כשמסרה את הכרטיס בכניסה,
השיב לה אותו השומר חזרה ושלח אותה הביתה לשים תמונת פספורט.
כך גם היה ביום השני והשלישי .
אבל היא לא ויתרה.
בערך בשבוע השלישי, התחלף השומר.
היא נגשה כהרגלה לביתן השומר, הושיטה לו את הכרטיס והשאירה את ידה מושטת מתכוננת לקחתו חזרה בדרך החוצה.
משלא חזר הכרטיס לידה, הרימה ראשה ופגשה במבט מאוד משועשע .
הפעם התמזל מזלה והיא "נפלה" על שומר עם חוש הומור שאהב את הרעיון.
לא רק זאת שניתנה לה אפשרות להיכנס עם הכרטיס,אלא שהיא הייתה הילדה היחידה שזכתה בשתי כניסות נוספות.
בדרך הביתה, שעברה כמובן דרך בת ים, הבחנתי שספינת הפיראטים הייתה מאוזנת בתוספת בונוס של ערך חשוב כמו שאני אוהבת.
צחקנו על המנוי.. הקטן אמר שבטח לסבתא יותר טוב עכשיו כי יש לה מנוי אצלנו לכל החיים.
ואני מיד רשמתי לעצמי בפנקס לא לשכוח,להזמין לה קבוע - הפוך קטן וחזק..