הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
מערכת_העיכול

דברים שבאמת צריך ללמד בבית הספר


בתי הספר מלאים בכוונות טובות אך בעיקרם מחנכים את הילדים לחשוב בתוך הקופסה, לקדש את הנורמה, להיבנות תחת סמכות ומרות, ובעיקר לגזור לעצמם את הכנפיים שכבר יש להם מלידה. הנה לפניכם שיעור מתוקן לדוגמה- והפעם: למה כדאי לנו לאכול לאט ובלי להשתולל. *סיפור אמיתי*

הגעתי לצהרון שבו אני עובדת, אחרי תקופת הפסקה ממושכת. 
ציוותו אותי לכיתה א, מקסימים ומתוקים, וערכנו מפגש ראשוני נחמד. 
המדריכה שהייתה יחד איתי כבר הכירה את חלקם. אחרי שנגמרה ההיכרות, הורדנו אותם יחד לחדר האוכל. 
הילדים ירדו בבלאגן משווע. התור המסודר שהיה בתחילת הירידה, התבלגן בעפעוף קל, שטיפת ידיים הפכה לפארק מים באוויר הלח של תל אביב, וההתיישבות סביב השולחן הייתה כאוטית כמו שרק חבורת ילדים קטנטנים פורקי עול יכולה להיות. חלוקת המזון הייתה נמהרת. הילד הראשון שחולק לו האוכל כבר סיים את המנה הראשונה שלו עד שהגענו לאחרון, ילדים עם הרגלי אכילה שונים מהרוב נערמו ליד המדריכה הנוספת והפצירו בה בחוסר סבלנות שרק רעב של קטנטנים יכול לחולל. 
ניסיתי כמה פעמים להנחיל שקט.נרשמה הצלחה מועטת. כמוצא אחרון במטרה למנוע מטקס האוכל להפוך לביקור בפארק היורה, שלפתי את האיומים. האיומים תמיד עובדים, במיוחד על קטנטנים: 'הילד שאני נוקבת בשמו ישב לידי בהפסקה 10 דקות במקום לשחק עם חברים'. דממת אלחוט מבועתת שהחזיקה מעמד דקה וחצי של חסד למערכת העיכול. 
בלאגן. הרגלי הכבוד לאוכל שהונחלו כשעבדתי בתור מדריכה קבועה נגוזו עם בואו של החום התל אביב והבנתי שהיום עליי להפסיד בקרב, ולבנות אסטרטגייה חדשה לנצחון במערכה.
השיעורים הכי נפלאים נולדים אצלי בדרך כלל מתוך מצוקה חינוכית.

אחרי האוכל הם נפוצו להם להפסקת חצר ומשם לחוג ספורט מהנה. 
כעבור שעתיים וקצת הם חזרו אליי לכיתה, אדומים, רצוצים, מלאי אנדרנלין ומחוסרי סבלנות. הנחיתי אותם להתיישב, לנוח, לשתות מים ולנשום את המזגן. רובם הסכים, עם יוצאי דופן התנהגותיים. 
"כשהגעתי לכאן היום, המורה שלכם סיפרה שאתם הכיתה הטובה ביותר בבית הספר. ובאמת היה מאוד מהנה איתכם היום" התחלתי, "אבל, אני חושבת שבזמן האוכל זה לא היה מהנה כל כך" נקבתי, ובאותו רגע הבליח הרעיון לשיעור החדש. "כשאנחנו אוכלים לא כדאי לנו להשתולל, ולרוץ ולדבר. אנחנו צריכים להשתדל ממש לא לעשות את זה". לפני שהנאום הפך להיות מתודת "עשה ואל תעשה" מורתית ודידקטית, החלטתי לנצל את מבטיהם הגדולים, ולאפשר להם לעשות את מה שילדים הכי אוהבים לעשות: ללמוד. 

כן. כל הילדים אוהבים ללמוד. כולם. אבל מה שהם אוהבים ללמוד, רוב הפעמים לא נמצא בבית הספר. ילדים אוהבים ללמוד את העולם. הם אוהבים כשהמבוגרים מלמדים אותם את החיים. הם בוחנים גבולות, כדי ללמוד גבולות. הם מקשים קושיות כדי ללמוד לענות. הם נוגעים כדי להבין מה נעים ומה לא, הם משחקים כדי להרחיב את עצמם, את החשיבה, את הוורבליות, את היצירתיות. 
הם מחמיאים כדי ללמוד אינטראקציה, הם מפריעים כדי ללמוד להיראות, והם משתפים פעולה כדי להתפתח. 
מתוך הידיעה הזאת, עצרתי את הדידקציה, ועברתי להנחייה שיתופית. 
"מישהו יודע להגיד לי למה?" דממה. 
"אני צריכה דוגמן, בהצבעה!" אני אוהבת להשתמש באלמנט ההפתעה. ידיים מתוקות באוויר איפשרו לי לבחור את אחד הזאטוטים, שעם חיוך ענק הגיע לקידמת הבמה. 
הוא אמר לי את שמו והתקדמנו. "בעזרת נמרוד, אני הולכת להסביר לכם למה זה חשוב שלא נשתולל בזמן האוכל, אבל לפני כן, מישהו יודע מה זה מערכת העיכול?". 
עיני העגלים נתלו לכיווני, בצימאון קל, וסקרנות מתגברת. לא היה להם מושג. "אוקי, אז בואו אני אספר לכם, מה זה בכלל מערכת העיכול". והתחלתי את השיעור. ממש לפני שהדגמתי על נמרוד, שאלתי אותו בפני כל הכיתה, האם הוא מסכים שאגע בגוף שלו, במהלך ההסבר. מבוגר מבקש את רשותו של הילד. מיותר לציין שהילדון הביע הסכמה בהתלהבות יתרה, מוחנף ומרוצה ממעט הכבוד שחלקתי לו, בנוכחות הכיתה. 
הסברתי להם מה הם הגפיים, ומהו הטורסו. ואילו מערכות תפקודיות מכיל הטורסו (הנשימה והעיכול). מיששנו יחד כדי לגלות את הצלעות שלנו, ולקחנו אוויר לריאות. אחר כך ציירתי להם את המבנה הכללי של מערכת העיכול, תוך פירוט האיברים הדומיננטים ותפקידם. 
הוספתי כמה ידיעות מרעישות כמו אורכם השערורייתי של המעיים, ואפילו אמרתי את המילה "קקי" שגרפה ציחקוקים מתוקים להפליא. 
אחרי הפירוט הרב (שמילא כמעט שיעור שלם), חיברתי את המסקנה המתבקשת שכעת נשתלה בקרקע עדורה ומכילה: "לכן, מערכת העיכול, שתופסת חלק נכבד מגופנו, ולה תפקיד כל כך חשוב, וארוך וגדול, צריכה לקבל הרבה מהאנרגיה שלנו ועלינו לעזור לה ככל הניתן, על ידי זה, שבזמן האוכל לא נשתולל, ונמתין כמה רגעים אחרי הביס האחרון". 
רגע קסום ומתוק היה לחזות בהבנה והסכמה שמתיישבת בעינייהם, ובתוכה גם הודיה. הם ידעו עכשיו יותר מלפני שנכנסו לכיתה. 
מתוק אחד אפילו צייר במחברת את איור מערכת העיכול שהופיע על הלוח, והצהיר שיראה להוריו. 

נכון, אני לא יודעת עדיין להעריך כמה זה יתרום לתוצאה הרצויה, של דממה בארוחה. אבל אני אופטימית מטבעי, ובנוסף, אני בטוחה לגמרי, שהשיעור הזה נארז בנבכי תת המודע, וישב שם כמסגרת בארוחה הבאה, בין אם ישפיע על התוצאה ובין אם עוד לא.
לימוד אמיתי קורה לטווח הארוך, לא ביממה. 



מה דעתך על דברים שבאמת צריך ללמד בבית הספר ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה

ידוע כרעיונות לשיעורים לכיתות א