השבוע הייתי חולה כמה ימים מה שהשבית אותי להישאר בבית ולא להגיע לעבודה. היום אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי להיות באמת חולה, להיות כל היום במיטה ולישון. בתור אמא יש לי מחויבת לדאוג לילדה שלי שהרגישה שמשהו לא בסדר ורצתה את תשומת הלב שלי יותר מתמיד, דווקא כשאני כל כך חלשה וחסרת יכולת להיות איתה והטיפול בה היה בעיקר של בעלי. הקטנה לא וויתרה לי וגם כשאני מרגישה גוססת מעולפת, אני גם מוצאת כוחות להיות איתה.
ועכשיו ווידוי, אני נקרעת. נקרעת לגזרים ותחושת האשמה העצמית לא עוזבת אותי. תחושת אשמה על כך שאני לא נמצאת מספיק זמן עם הבת שלי, תחושת אשמה שאני לא מספיקה את כל המשימות שלי בעבודה, תחושת אשמה שאני לא יושבת לתרגל את החומר של השיעור מהקורסים בלימודים, תחושת אשמה על הזמן הזוגי שלי עם בעלי שהוא פשוט לא קיים או לא מספיק, תחושת אשמה שלא כל ערב יש אוכל מבושל ולא פעם אני מאלתרת בגדים נקיים אחרי ששוב שכחתי לעשות כביסה.
אז נמאס לי מתחושת האשמה, להתנצל שאני גם אמא, גם סטודנטית וגם עובדת במשרה מלאה עם תפקיד קרייריסטי. למרות התמיכה מהחצי כשחזרתי בשמונה בערב הביתה הרגשתי אשמה, הרגשתי לא מספיק טובה. כל מה שרציתי היה לשחק עם הקטנה באמבטיה ולהיות אייתה כשהיא נרדמת, לגנוב כמה דקות ביחד, שתדע שאמא פה.
בשעות הערב כשהמשרדים מתרוקנים ונהיה שקט כזה, אני רוצה גם אני להתרוקן מהמשרד ורק לצאת הביתה. כשירד הברד הערב, ניגשתי לחלון המשרד להתבונן בברד, דקה של נשימה של חמצן. מזג אוויר כל כך חורפי, מושלם להיות בבית עם המשפחה ואני... בעבודה.
החברה גובה מאיתנו מחיר גבוה לכל הציפיות להישגים שיש בעידן הגלובלי. החברה אינה מתגמשת ואינה מתאימה עצמה למשפחות ועבודה, אין התאמה. שני עולמות שונים לחלוטין. המחיר? המחיר הוא גבוה.
אני חושבת שהבת שלי התרגלה שיש כמה ימים בשבוע שאני לא נמצאת איתה בערב, ולחליפין באותם ימים שאני איתה, אז החצי בלימודים או בעבודה. אולי לה המציאות הזו לא כל כך מפריעה, כי זה מה שהיא מקבלת ורואה. מהצד, אני יודעת שהיא לא מקבלת מספיק ושמגיע לה יותר זמן אמא ואבא שאני משתדלת להשלים בסופי שבוע.
בסוף היום המטורלל הזה, אחרי שהקטנה נרגעה, לקחתי נשימה עמוקה, הרגשת ניצחון קטנה שלמרות הכל הצלחתי, הצלחתי להגיע הביתה לזמן האמבטיה ולהיות זו שמקלחת ולהיות זו שמרדימה. שעה קטנה, השעה שהיא רק שלי ושלה. סוף שבוע בפתח לשאוב ממנו כמה שיותר כוחות ושבוע הבא? חזרה לשיגעון ולעבודה ו..לתחושת האשמה על הלימודים, על העבודה ועל המשפחה.